כמי שלא גדלה בערוגות הפוליטיקה מגיל צעיר ואחרי שתי קריירות בתחומים שונים ונפרדים, לעו"ד וח"כ אפרת רייטן יש פרספקטיבה שונה ומעניינת על הזירה הפוליטית. אחרי שהייתה כוכבת ערוץ הילדים בטלוויזיה ועורכת-דין קשוחה בתחום העסקי-מסחרי, הגיעה רייטן לכנסת רק לפני שלוש שנים ומהר מאוד התבלטה במאבקים נחושים כחלק מסיעת העבודה (שהיום מונה בסך הכל 4 ח"כים). שיחה על מדינה, חברה, פוליטיקה וגם ציונות; על חובת המדינה לשמור על אזרחיה ולחלץ את אלה שהופקרו ללא הגנה ונחטפו; על התארגנות המחנה לבחירות שיבואו וגם מעט על השאיפות הפוליטיות האישיות

אחרי שהתבלט בעשור הראשון של שנות ה-2000 כבלוגר לאומני ששיתף פעולה בהפגנות קולניות במוסקווה עם קבוצות נאו-נאציות, נהפך אלכסיי נבלני ב-2013 למנהיג אופוזיציה בולט כאשר התמודד לראשות עיריית מוסקווה (זכה ב-27% מהקולות ולא נבחר, אבל ההישג שלו היה גדול ובלתי צפוי וסימן אותו כפוטנציאל סיכון לפוטין). יאיר נבות ואסתי סגל סוקרים את דרכו של המנהיג הנועז והבולט שקרא תיגר על פוטין, מתחילת דרכו ועד למותו (רבים אומרים חיסולו) אתמול (שישי) בכלא הרוסי. על המאבק הנועז שניהל בשחיתות הרוסית בצמרת וגילוייו על היקף הנכסים המוסתרים של פוטין, הגלות הפוליטית שלו, ניסיון ההרעלה שממנו התאושש בקושי וחזרתו התמוהה (בעיניים מערביות) לרוסיה למאסר בטוח, התעמרות והתעללות ועד למותו הבלתי נמנע

מעולם מאז שהוקמה המדינה לא נרשם נטל כה כבד על קומץ משרתי המילואים כמו במלחמה הנוכחית (כמה מאות אלפי מילואימניקים הם עדיין קומץ ביחס לכלל האוכלוסייה). וכך, אזרחים שגויסו בצו 8 ב-7 באוקטובר ובקושי סיימו עכשיו כ-130 ימי מילואים, כבר החלו לקבל צווי גיוס חדשים. איתי לנדסברג-נבו, לשעבר עורך מבט שני וראש מחלקת התעודה בערוץ הראשון ובעבר מג"ד וסמח"ט במילואים, פעיל זה עשרות שנים עם חבריו לפורום המג"דים והמח"טים במאבקים לשיפור תנאי המשרתים במילואים, להגנה עליהם ושמירה על זכויותיהם, פרנסתם, השכלתם ומשפחותיהם, להגברת השוויון בנטל, ובכלל: בדרישה להכרה בתרומה הבלתי ניתנת לכימות של אותם האנשים על פני כל השנים. שיחה כואבת על אלה שנדפקו פעם אחת (ועוד פעם ושוב ושוב) והמדינה לא מאפשרת להם להיגמל מזה

למרות גילה הצעיר, ח"כ נעמה לזימי (מפלגת העבודה) מציגה ניסיון עשיר למדי ובולטת בפעילותה הציבורית  כחברת כנסת במחאה ובמאבקים החברתיים - ולא רק על רקע החידלון הבלתי נתפס של האופוזיציה הנרפית. שיחה על מלחמה, מאבק ומחאה; על החלשים שבחברה שנותרים מאחור; על הסיכוי לשינוי וריפוי; וגם על הפוליטיקה. היא מכירה בטעויות שנעשו אבל גם משוכנעת שעדיין ניתן לשקם; אין לה ספק שבבחירות הבאות הגוש ירוץ ברשימה אחת (ועדיף כמפלגה אחת מאוחדת); ולמרות שנבחרה בפריימריז האחרונים של המפלגה במקום הראשון, היא לא ממהרת לקפוץ לראש הפירמידה (למרות שלא פוסלת את האופציה הזו להמשך הדרך). בדבר היא נחרצת: אם החטופים לא יחזרו ובחיים, למדינה לא תהיה תקומה

האמרה על כך שאתה אולי יודע איך אתה נכנס למלחמה אבל לעולם לא איך תצא ממנה, מעולם לא הייתה קולעת כמו שהיא בימים האלה. השיחה עם עמר דנק, נווט קרב בדימוס, סא"ל (מיל') והיום חוקר, עוסקת באופנים השונים של סיום מלחמות (בימים אלה הוא עמל על כתיבת ספר בנושא, שהכותרת שלו היא "למה קשה לסיים מלחמות"), אבל בלי לגעת באקטואליה המקומית אי-אפשר וכך גם במקרה שלנו: הסכסוך אמנם לא הסתיים בסיומן של המלחמות שהיו ורוב הסיכויים שלא יסתיים הפעם וגם לא בעתיד. אז מה בכל זאת צפוי לנו בסיום האירוע? התפריט הקלאסי נשאר כשהיה: או הסכם שיושג בין הצדדים, או כניעה של אחד הצדדים או ירידה הדרגתית בעצימות הלחימה עד לרגיעה מלאה, שתהיה אקורד הסיום. ואנחנו יכולים רק להעריך איזו  מהאפשרויות תהיה רלוונטית למקרה שלנו

מעט לפני שחרורו מצה"ל בתום יותר מ-30 שנות שירות, קיבל תא"ל (מיל') אמנון סופרין שיחת טלפון ממי שהיה אז ראש המוסד, מאיר דגן ז"ל, ומשם הייתה קצרה הדרך לקריירה שנייה כראש אגף מודיעין במוסד. באוקטובר 1973 הוא עוד הספיק להשתתף כחייל צעיר בגולני בניסיון הראשון והכושל לכבוש מחדש את החרמון - מלחמה שאחריה נשאר בצבא בתפקידי פיקוד עד שעבר לשורה של תפקידי מודיעין, ששיאה הייתה הקמת מערך האיסוף הקרבי בחיל המודיעין. בשיחה איתו הוא מודה שהיה משוכנע שהצבא בפרט והמדינה בכלל למדו היטב את כישלון הקונספציה מלפני חמישים שנה - ולצערו התבדה. ובנושא הכאוב ביותר, למרות כל הקשיים, הוא מסכים שיש לעשות הכל - בכל מחיר כמעט - בשביל לשחרר את החטופים

בשורה התחתונה מדובר כאן על הניסיון אולי האחרון להציל את המדינה, אומר ירון טן-ברינק, עורך טיים-אאוט תל-אביב. התקשורת הישראלית נכנעה ללא תנאי לנתניהו והנרטיבים שלו, וגם מול המחדל הנורא של ה-7 באוקטובר וחודשי המלחמה הארוכים מאז, לא מצליחה להתנער. המערכות והטאלנטים בערוצים המרכזיים מאוימים ומפוחדים ובעיתונות הקלאסית רק עיתון הארץ נשאר לעמוד. וזה לא מספיק. ואם לרגע נדמה היה שההצלה תבוא מיוזמות חדשות ורעננות - נניח "רלוונט" - לפחות לפי שעה נראה שגם למובילי המיזם אין תזה מגובשת לגבי האופי והמטרות של הגוף הצעיר הזה והתחושה היא שכרגע אין מי שייתן פייט למכונות הרעל על כל שלוחותיהן

בפעם האחרונה שבה ציפי שמילוביץ' ביקרה בארץ היינו רגע אחרי הנאום של יריב לוין ובראשיתם של עשרה חודשי מחאה ומאבק - ימים סוערים שנבלמו בחריקת בלמים בפרץ האלימות הנוראית ב-7 באוקטובר. אחרי כמה פגישות עם בני משפחה וחברים קרובים היא יצאה לסיבוב בין מוקדי המחאה והמאבק - מכיכר הבימה לכיכר החטופים - וזה לא היה לה קל. אבל עיקר השיחה הוקדשה לאהבה והנחמה המשותפת שלנו: כדורסל. ליגת ה-נבא הגיעה לקו האמצע של העונה, כבר אפשר להבחין בהצלחות, בהפתעות וגם באכזבות, לסמן את הכוכבים של העונה ולהתחיל לחשוב על אלה שיש להם סיכוי ללכת עד הסוף

הבעיות העמוקות שקרעו בשנים האחרונות את החברה הישראלית - אומר הפילוסוף, פרופ' אבי שגיא - הגיעו לצבא: "פני הצבא כפני העם". השסע החברתי העמוק הביא לשיבוש מוחלט של נורמות המוסר וכללי המלחמה, והשאלות על מה מותר ומה אסור והיכן עובר הגבול לא נשאלות עוד. ההפקרות הפוליטית הביאה את הפיקוד הבכיר לדילמות בלתי אפשריות של צבא בתוך צבא; צבא שסר לאו דווקא לפיקוד הצבאי העליון אלא לסמכויות אחרות; צבא שלא רק שלא מטפל בהפרת פקודות ומשמעת לקויה - ניכר בעליל שהוא פשוט מפחד לגעת בעשבים השוטים. וכאן יש לנו בעיה גדולה הרבה יותר מהשגת אותו "ניצחון" (שאיש לא יודע מה הוא) שספק אם יגיע ובאיזה מחיר

סאגת הכספים הקואליציוניים, שהחלה עוד בעיצומה של המהפכה המשטרית ולא באמת נבלמה אחרי הטבח ולתוך המלחמה, איימה לכאורה (לא באמת) על העברת תקציב המדינה. לכל בר דעת ברור שהמלחמה, המצב הבטחוני, הצבאי והאזרחי יחייב הידוק חגורה וצמצום בהוצאות בלתי חיוניות, אבל את סמוטריץ' ולהקתו כל זה לא מעניין. אסתי סגל מסבירה שהכספים הקואליציוניים לא נעלמו מהתקציב - הם פשוט הועברו לבסיס התקציב. אבל גרוע הרבה יותר הוא התקציב הגלוי, שירידה לפרטיו מבהירה שהממשלה הנוכחית החליטה לחרב סופית את המדינה, אותנו ואת עתידנו ועתיד ילדינו

אז מדוע כשל המכשול הכה מושקע ומתוחכם שבנינו לעצמנו בדרום? ואיך זה שנתפסנו עם המכנסיים למטה ובעצם בלי מכנסיים בכלל? התשובה פשוטה להחריד: זנחנו את הגורם האנושי. ד"ר הראל מנשרי, לשעבר בצה"ל ובשב"כ וכיום מנהל תחום סייבר במכון הטכנולוגי חולון ומרצה מבוקש באקדמיה (אוניבסיטת ת"א, בר-אילן ורייכמן), מזכיר לנו שטכנולוגיה לבדה לעולם לא תהיה המענה המלא למכלול הבעיות. שתפיסת הביטחון לעולם תהיה משולבת במדיניות ובפוליטיקה ושהמרחב הדיגיטלי, הטכנולוגי וסכנות הסייבר לא מכירים בגבולות פיזיים וגיאוגרפיים. שיחה על השילוב שבין טכנולוגיה לפוליטיקה, מדיניות וביטחון

השבת השחורה תפסה את סא"ל (מיל') עמר דנק, נווט קרב בדימוס, בקטמנדו - אחרי טרק ולקראת סיומה של חופשה חלומית. יומיים לאחר מכן הוא כבר היה מגויס לשירות מילואים פעיל במשך שלושה חודשים תמימים. בשבוע שעבר פרק המילואים המלא הגיע לסיומו (נכון לעכשיו) והוא חזר לשירות פעיל כאורח קבוע בפודקאסט. שיחה על הרגע שבו ניסה להבין מרחוק מה קורה כאן; על החזרה לשירות מילואים מלא - למרות שנת המחאה הגדולה; על חיל האוויר בשבת ההיא ובמלחמה בכלל; על שירות מקצועי ותחושות אישיות, מסקנות ממה שקרה והשערות לגבי מה שעוד עלול לקרות. מוזמנים להיכרות מחודשת

מאז ה-7 באוקטובר כמעט ושכחנו שיש עוד מלחמה עקובה ומרה שמתנהלת במרחק לא רב מכאן - הפלישה הרצחנית של רוסיה לאוקראינה והמלחמה שמתנהלת מאז. יאיר נבות חוזר ומדווח על מצב המלחמה שמדשדשת כבר שנתיים כמעט; על כישלון מתקפת הנגד האוקראינית בקיץ האחרון; על תשומת הלב של המערב ובעיקר של ארה"ב, שהוסטה ביום שחור אחד לעבר המזרח התיכון; ועל האינטרסים הגלויים והסמויים של רוסיה, שמתקפת החמאס והמעורבות האמריקאית נפלו לה כמתנה משמיים

במשך שנים מזהירים אותנו משפטנים בעלי שם מפני סכנות גרירתה של המדינה להאג; אבל ישראל כמו ישראל, לא שעתה לאזהרות. אז עכשיו נראה שיום הדין עשוי להגיע בקרוב והוא עלול להיות מאוד לא נעים. עו"ד שחר בן-מאיר מתאר את התהליך הצפוי לישראל בדיון בתלונה שהגישה נגדה דרום-אפריקה, מסביר את מעמד השופטים בטריבונל הבינלאומי, את ההשלכות האפשריות בהמשך הדרך וגם את מהות שליחותו נשיא העליון בדימוס אהרן ברק. ולתוהים, יש גם הסבר מסודר על ההבדל שבין המוסד המדובר לבית הדין הבינלאומי הפלילי. בשורה התחתונה: ההפקרות של הייעוץ המשפטי לממשלה והפה הגדול של שרי הממשלה, הח"כים של הקואליציה ולא מעט חיילים בשטח, עלולים לסבך מאוד את ישראל

לפחות נכון לעכשיו, אין לחיזבאללה ולא לאיראן אינטרס להחריף את המצב בצפון לכלל מלחמה כוללת. מצד שני - כפי שמסביר ערן עציון, לשעבר סגן ראש המל"ל והיום פרשן רהוט, מתון ומבוקש - המצב עלול להתדרדר מהר מאוד ולצאת משליטה. ארה"ב מנסה כמיטב יכולתה לשלוט על גובה הלהבות ולמנוע משני הצדדים לשבור את הכלים, אבל כל זמן שאין הפסקת אש בדרום - גם הצפון לא ישקוט. ברור בעליל שהפתרון חייב להיות מדיני ובינלאומי - בחסות האו"ם, ארה"ב וגורמים אירופיים ובהתאם להחלטות האו"ם; ובמקביל למו"מ רציני על פתרון הסוגיות והמחלוקות שנותרו פתוחות בעניין קו הגבול הבינלאומי

בסיום השיחה התוודתה קרן הבר שהיא מעולם לא העלתה על דעתי שתגיע למקום שבו היא נמצאת היום. כמי שכתבה באדיקות במשך שנים ואפילו הובילה ערוץ שמאל נחוש וחסר פשרות כאן, בפודקאסט הזה - היא כמעט שנאלמה דום בחודשים האחרונים. היא כותבת גם היום - אבל ע"פ עדותה, בעיקר לעצמה. שיחה לא פשוטה והרבה פחות אופטימית מאי פעם בעבר על זוועות הטבח, אימת המלחמה, הפילוג הפנימי הנורא, ריסוק הדמוקרטיה והתפרקות המדינה. שיחה ללא בשורה

אחרי שגולשים ועוקבים ביקשו, בדמעות כמעט, קצת אופטימיות בפודקאסט - הניסיון הכן לעשות את זה הוכתר ככישלון מוחלט. אז להלן סקירה קודרת על המלחמה המדשדשת ללא תכלית ובלי שום תוכניות יציאה; על הוראת הקבע האיומה של החיילים ההרוגים והפצועים; על הפקרת החטופים; על הסירוב אפילו לחשוב ובוודאי לתכנן את היום שאחרי; על הביזה הגדולה; על הכלכלה הקורסת; על המשיחיות הפורחת; על קידוש המוות; על המשך ההפיכה המשפטית-משטרית באמצעים אחרים; על האדישות הפוליטית; על ההתבהמות החברתית; על  הלבבות שנעשו קהים - רשימה חלקית בלבד. מותר לקוות ולחלום שהשנה החדשה תהיה טובה יותר, אבל שקרים עצמיים מעולם לא היו מתכון מומלץ להתמודדות עם מציאות דיסטופית. מונולוג

בעקבות ובהמשך לפניות רבות של מאזינים וצופים, מנסה הפילוסוף פרופ' אבי שגיא להתוות את הדרך, או לפחות את המחשבה האישית שלנו, בכיוון "חיובי" יותר. קצת פחות פסימיות ודיכאון - קצת יותר תקווה שתביא ריפוי; ואולי קודם כל ריפוי שילווה בהמשך בתקווה שתהפוך למעשה. הוא מציע להיתלות בגילויי מסולידריות וההתגייסות האזרחית המופלאה, שבפועל החליפה את המדינה (ובמידה רבה גם הצילה אותה) כשהמהומה פרצה, התגייסות שהגיעה מרוב חלקי האוכלוסייה והחברה (לא כולה, חובה לציין) ובעיקר לנסות לנתק את התקווה והסולידריות והשיתוף, מהפוליטיקה, שככל שהיא הכרחית - היא בעיקר משסעת

כל זמן שהעימות פתוח אנחנו צפויים למשבר ביטחוני גדול שיגיע מדי פעם בעוצמה משתנה ובלי הסדר מדיני לעולם לא נצליח לחיות בביטחון באמת. זו דעתו הנחרצת של דוד מידן, לשעבר בכיר המוסד שהיה מתאם השבויים והנעדרים כשגלעד שליט שוחרר. לצערו, רוב הציבור בישראל עוד לא הפנים שהפתרון לא יוכל להיות בכוח בלבד. שיחה על פרשת שליט ומה שמיוחס לה בטעות, על רמת הידע וההבנה שלנו את הצד השני, על האינטרסים של רוב השכנים, על סיכויי החטופים לחזור בחיים ("מטרת העל הראשונה של המלחמה חייבת להיות שחרור החטופים; להם אין זמן - למלחמה יהיה את כל הזמן שבעולם...") וגם על נתניהו, שלמרות כל מה שאנחנו רואים וחושבים עליו - יהיה חייב ללכת. כי לראשונה בתולדות המדינה, האינטרסים האישיים של ראש הממשלה מנוגדים לאינטרסים של המדינה

כמו קצינים רבים במיל' וכאלה שמילאו בעבר בעלי תפקידים ביטחוניים רבים, גם איתמר יער נדהם מרמת הכוננות והמוכנות של הצבא בשבת הנוראה ההיא, למרות שהיה צפוי שיקרה אירוע מהסוג הזה. מי שהיה בעברו מח"ט שיריון, סגן ראש המל"ל, הנספח הצבאי בבריטניה והיום משמש כמנכ"ל ארגון "מפקדים למען ביטחון ישראל" - מבין את התהליכים שהובילו אותנו לאירוע ולא פוטר מאחריות את כל הדרגים: הדרג הפוליטי (ההחלטה לשמר את החמאס על חשבון הרשות), בכירי הצבא (התאהבו בטכנולוגיה ובמכשול), גורמי המודיעין ועוד. הוא בעד יוזמה לשחרור החטופים במתווה של "כולם תמורת כולם" ומשוכנע שהפתרון היחיד לבעיית עזה יהיה שילוב של קואליציה בינלאומית, משולבת ביוזמה אזורית מקיפה שתכלול כמה ממדינות ערב השכנות - מסעודיה עד מצרים, מירדן עד המפרציות

בשעה שהתותחים רועמים, צה"ל נלחם מעל ומתחת לפני השטח והמוני עזתים נמלטים דרומה ומערבה ללא מוצא אמיתי - מעטים בישראל חושבים לעומק על שאלת היום שאחרי. ד"ר רונית לוין-שנור, משפטנית מאוניברסיטת ת"א וחברת פורום "היום שאחרי המלחמה", מכירה את הרעיונות ההזויים של הטרנספר ("מרצון"), הרעיון המטורף של הגירוש למצרים (מתכון לאסון), את האשליה שהרשות הפלסטינית המסורסת תוכל לחזור לנהל את הרצועה וגם את הזיות החזרה לכיבוש ישראלי מלא של עזה ובנותיה. היא משוכנעת שהפתרון הריאלי היחיד הוא יוזמה בינלאומית מולטי-לטרלית, שתיקח על עצמה את האחריות למניעת המשך שלטון החמאס, תשקם את התשתיות ברצועה ותהיה אחראית על הניהול האזרחי השוטף - בעוד שהאחריות הביטחונית תישאר בלעדית בידי ישראל. ויש לכך דוגמאות מוצלחות בעולם

על דבר אחד לא יכול להיות ויכוח: נתניהו חייב ללכת. זה היה צריך לקרות כבר מיד אחרי המחדל המזעזע של ה-7 באוקטובר - אסון שנתניהו חתום על מה שהוביל אליו. הוא חייב לזוז. לימור מויאל מבהירה שלאופציית אי האמון הקונסטרוקטיבי אין כל היתכנות, מה גם שהיא משאירה את נתניהו בכנסת - ומכאן שהדרך היחידה הלאה היא הליכה לבחירות כלליות ובדחיפות. וכאן עלולה להיות בעיה לצד שאינו מיוצג היום בכנסת: השמאל (או המעט שנשאר ממנו). אחרי התפטרותה של מרב מיכאלי מראשית העבודה והקיפאון במרצ שנשארה מחוץ לכנסת, הזרם השמאלי-ליברלי חייב לאגד ולאחד כוחות כאשר האופציה הכי מבטיחה כרגע היא התאגדות סביב מנהיגותו של יאיר גולן

יותר מ-41 שנים חלפו מאז שעמי אבן - אל"מ (במיל'), מהנדס, איש עסקים ועוסק בפעילויות חברתיות - נכנס  ללבנון עם חטיבה 500 כמפקד גדוד 195. וכהרף עין שנות הדור האלה נשכחות כשהוא חוזר לימין כמג"ד צעיר (אז עוד לא בן 26) שנכנס למלחמה בפעם הראשונה בחייו (שבסופה גם קיבל צל"ש שאותו הקדיש לחבריו לגדוד)  ובמובנים רבים מעולם לא יצא ממנה. שיחה על אנשים צעירים שנקלעים לאש ולתופת; על התושייה, הנחישות והחברים שנותרו מאחור; וגם על גחמות הדרג הפוליטי, מעשים שלא פעם מסכנים את הכוחות בשטח. וכשמדברים על מלחמות כמו לבנון ויום כיפור, אי אפשר שלא להשליך מהן למתרחש היום: הכישלון המזעזע של הדרגים הפוליטיים והצבאיים ב-7 באוקטובר, העיוורון, היהירות וקוצר הראות שהביאו אותנו עד היום. ולמרות הכל, הוא עדיין מקווה שנדע לצאת מזה. אחרי שנתניהו יילך

למרות שעדיין אין נתונים מחקריים, פרופ' אבי שגיא סבור שעם פרוץ המלחמה לפני כחודשיים, התנערה החברה הישראלית עם גילויי התנדבות בממדים אדירים, הציגה סולידריות מקיר לקיר (כמעט) ובעיקר השאירה מאחור את הפוליטיקה המפלגת והפוליטיקאים שנותרו כבולים בנרטיבים המגזריים שלהם. וזאת למרות הצעקנות גסת הרוח של השוליים הקיצוניים שלדעתו הם עדיין מיעוט. שיחה שמנסה לפתוח מעט את הפריזמה ולנסות להבין איך ייראה היום שאחרי, אם וכאשר יגיע. ומכיוון שבלי פוליטיקה אי אפשר, אז חשוב לציין שגם פרופ' שגיא מסכים שנתניהו חייב ללכת עכשיו ומיד, עוד במהלך ימי המלחמה. כי אם יישאר וישרוד את הקטסטרופה, ניקלע למלחמה אינסופית

לפני כארבע שנים יזמה מי שהייתה יו"ר מרצ, זהבה גלאון, את הקמת "זולת" - מכון מחקר לשוויון וזכויות אדם. את ניהול הארגון היא הפקידה בידי מי שהייתה יד ימינה במשך שנים, עינת עובדיה. בשיחה איתה מספרת מנכ"לית המכון על הסיבות להקמת המכון, העקרונות המנחים אותו, הפעילות החוץ-פרלמנטרית, המחקרים, המאמרים, ניירות העמדה ועוד. בין השאר, "זולת" מנסה להיות משקל נגד ל"קהלת" שעלה לכותרות בשנה האחרונה. היוזמה הנוכחית של המכון היא הקמה של קבינט חירום אזרחי שימלא את הוואקום שמותירה הממשלה. הקבינט יורכב בייצוג שוויוני של גברים ונשים, ייצוג הולם לאזרחים הערבים וכן יכלול נציגים של האופוזיציה וכו', ויידרש למענה אפקטיבי ומהיר לכל אלה שנפגעו במלחמה

כמי שחי באינטנסיביות את הפוליטיקה הישראלית כבר 20 שנה (מגיל 15) - במסדרונות השלטון, בכנסת, בוועדות, בעיקר סביב במפלגת העבודה - טל אלוביץ' מציג פרספקטיבה ותובנות מרתקות שנובעות מניסיונו בפעילות הציבורית והפוליטיקה הישראלית בעשור האחרון. הוא מודע היטב לביקורת העצומה על יו"ר העבודה מרב מיכאלי, על סירובה לרוץ בגוש אחד עם מרצ בבחירות האחרונות, סירוב שאת התוצאה ההרסנית שלו כולנו רואים היום - אבל מודה ביושר שגם הוא היה נגד האיחוד. לדבריו, על מפלגות השמאל להפנים שהן לא יהיו מפלגות שלטון בעתיד הנראה לעין ויהיו הסייד-קיק של כוחות המרכז-ימין (לפיד, גנץ, ליברמן, סער). וככאלה,  הן יהיו חייבות לתרום את חלקן המאזן והמנרמל כשותפות למפלגות השלטון, גם מעמדת מיעוט

למרות שפרש מהשירות כבר באוגוסט 2021, חש "יניב" (שזה לא שמו האמיתי) את המועקה כאילו מעולם לא עזב. כמי שהיה ראש מרחב דרום בשב"כ (מקביל לאלוף פיקוד) הוא מכיר היטב את השטח, את הצד שלנו וגם את הצד השני; את ההתראות שהיו ואלה שלא זכו להתייחסות וגם את האתגרים בהשגת מודיעין איכותי בזמן שאתה לא שולט בשטח ולא נמצא בו פיזית. "ישראל התמכרה לאשליית השקט והקדמה, לחיים הטובים, לבידור ולתרבות וכלכלה פורחת - ופשוט נרדמה בשמירה...", הוא מסביר ועדיין מכיר לחלוטין בחלקו של הארגון במחדל הנוראי, במקביל לכל החלקים האחרים בשרשרת קבלת ההחלטות. לדעתו, צה"ל יכול להביא את החמאס לידי כניעה, אבל עדיין משוכנע שהפתרון היחיד יהיה מדיני: כוח רב-לאומי משולב בקטאליציה מזרח-תיכונית והעברה הדרגתית של הסמכות לידי רשות פלסטינית אחת

ככל שזה קורע, אי-אפשר להפריד את מעוז ינון מהעשייה למען השלום ובעיקר מהתקווה. אחרי שקבר את הוריו שנרצחו בבוקר ה-7 באוקטובר, הוא קם מהשבעה וחזר לעשייה: מאבק חסר פשרות לשחרור החטופים, הפסקת כהונת ממשלת הזדון והדחתו המיידית של בנימין נתניהו - שהוא וכל ממשלותיו, ובעיקר זו הנוכחית, הפקירה למותם כ-1,400 אזרחים וחיילים, מפקירה לגורלם בעזה כ-240 חטופים, הפקירה עשרות ומאות אלפים נוספים מתושבי המדינה בדרום וגם בצפון ומפקירה גם את הניצולים ("אף אחד מנציגי המדינה והממשלה לא טרח לדבר איתנו עד לרגע זה"). ואחרי כל זה, הוא עדיין מאמין בשלום (או לפחות בהסדרים מדיניים), כי אין ולא תהיה דרך אחרת; כי בפעם הבאה ייהרגו עשרות אלפים; ואם לא נשנה את כיוון הספינה, הטבח הבא יגיע. בוודאות

ההלם מהיקף המחדל וממדי האסון שפקד אותנו מתחיל אט אט להתחלף בתרחישי היום שאחרי: המחיר ומידת האפקטיביות של הפעולה הקרקעית בתוך הרצועה; דילמת החטופים; הסיכוי הריאלי להכרעה מוחלטת של החמאס ובאיזה מחיר ויש כאלה שעוסקים גם בפתרון העתידי האפשרי (למרבה הצער, לא ממשלת ישראל). ערן עציון, לשעבר סגן ראש המל"ל והאחראי על התכנון האסטרטגי במשרד החוץ, מנסה להפריד בין השיקולים הטקטיים לתמונה הגדולה והטווח הארוך. על השטות המוחלטת החדשה של העברת, "ניוד" אם תרצו (מי ביקש טרנספר ולק קיבל?) של מאות אלפי עזתים למדינות מקלט ברחבי העולם; על המחיר שיהיה כרוך בשחרור החטופים; על חלון ההזדמנויות המדיני הבינלאומי שמצטמצם במהירות; על המתיחות בצפון וגם על הפתרונות העתידיים - שאסור שיכללו שליטה ישראלית, בוודאי לא אזרחית, ברצועה

יאללה סמוטריץ' תתפטר יאללה בן-גביר תתפטר וגם רוטמן יאללה עוף מכאן מטומטמים שלא ברא שטן ואמסלם וגם שיקלי וביטן סעו מכאן כי הרגו אותנו מירי רגב תתפטרי עידית סילמן תתפטרי אבי דיכטר חתיכת פחדן יואב קישטא יאללה לך מכאן וברקן האפס ואקוניס השפן סעו מכאן כי הרגו אותנו יריב לוין המסוכן ואטורי ביסמוט מאי גולן קחו איתכם את דיסטל אטבריאן ואת מיקי זוהר ואת קרעי גם ואת גפני ואת גולדקנופ ואת דרעי השקרן סעו מכאן כי חטפו אותנו והאפס המושלם שקרע לנו ת'עם שהסית כמו שהוא נושם שבכל החרא הוא אשם שיילך לאלף אלף עזאזל הוא נוכל כי שחטו אותנו

איך מגשרים בין שתי החובות העליונות של המדינה: הצלת חיים מול השמירה על ביטחון המדינה? כמה רחוק צריכה ללכת מדינה למען הצלת הפרט, השבוי או החטוף, והאם נכון לנצור את האש - גם אם זמנית - על מנת לאפשר את שחרור החטופים? השיחה עם פרופ' אבי שגיא נעה בין הכללי והפרטי: בין הדאגה לשלומם של הפרטים החטופים להכרח הלאומי לפעול להגנת כלל החברה והמדינה; בין ההתפרקות המוחלטת של מוסדות המדינה למול ההתגייסות האזרחית חסרת התקדים; וגם, ככל שזה טראגי, לפער הנורא שבין הטרגדיות האישיות, המשפחתיות והקהילתיות, לסטטיסטיקה המבעיתה של המספר העצום של הקורבנות והנפגעים | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

אי-אפשר היה להסיט את המבט מעמוד השער של המוסף הפוליטי של ידיעות אחרונות לפני כשבועיים. על עמוד השער התנוססה תמונתה של יהל שהם, בת שלוש בסך-הכל, ילדה זהובת תלתלתים שנחטפה לעזה עם עוד שישה מבני משפחתה. יהל היא בת אחייניתו של אביב הברון, עורך המוסף הפוליטי כבר 15 שנה. בן קיבוץ בארי, מכיר אישית כמעט את כל הנרצחים והחטופים בני ובנות הקיבוץ ועכשיו עסוק 24/7 במאבק להחזרתם הביתה של יהל (3), אחיה נווה (8), הוריהם עדי וטל שוהם, שושן הרן ושרון ונועם אביגדורי (12). שלושה בני משפחה אחרים נרצחו בטבח בבארי: לילך (אחותו של אביב), אביתר קיפניס ואבשלום הרן | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

כמו כולנו, גם את יאיר נבות ומשפחתו שמתגוררים בהולנד תפסה המלחמה בהפתעה גמורה. שיחה עיתונאית ובעיקר אישית עם מי שרואה את התמונה בהקשר רחב יותר מזה של רובנו: כיצד נראית המלחמה ממערב אירופה השבעה והשלווה; על התייחסות התקשורת המקומית והבינלאומית; על הנרטיב הרוסי והאינטרסים של פוטין ורוסיה במזרח התיכון בכלל ובמערכה הנוכחית בפרט - על רקע המעורבות העמוקה של ארה"ב; וגם על התחושות של ישראלים שמצאו פינה אירופית שקטה לחיות בה ומתבוננים בתדהמה במה שמתרחש במולדת: על משמעות "הבית" הבטוח והמגונן - הבית הפיזי והמטאפורי שהתרסק לרסיסים לפני חודש ומה זה אומר על הבית האחר, שרחוק מהבית, לישראלים שבנו לעצמם חיים במקום אחר | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

עשור ויותר ציפי שמילוביץ' חיה בארה"ב - חוויה כזו היא עוד לא עברה. כמו כולנו. שיחה כאובה על הישראליות שלא תצא מכולנו לעולם; על המלכוד הישראלי, שלראשונה בחיינו גם מרגיש כמו מצור אישי; על איך הכאוס הנורא שאנחנו תקועים בתוכו נראה משם בתקשורת, בפוליטיקה, במדיניות, ביחסים הבינאישיים; על הפער שבין תדמית השולט והחזק לתחושת הקורבן חסר האונים ונטול ההגנה; על ההפקרה שלא תיאמן שזועקת מקצה העולם ועד קצהו; וקצת על התקווה שלא הכל אבוד. מוזמנים לשיחה שהיא בעצם מונולוג בשניים | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

מתחילת הלחימה, התסכול והזעם על הממשלה חסרי תקדים (בצדק) ואנשים רבים מרגישים צורך עז לקום ולפעול. עו"ד נאוה רוזוליו כינסה חברים ושותפים למאבק לספייס (בטוויטר) בנושא המשבר הבטחוני ומנהיגותי  בישראל. בין המשתתפים בדיון: ‏בר שם-אור, ‏אור-לי ברלב, ‏תומר אביטל, יאיר גולן, ערן עציון, גונן בן-יצחק, אייל עופר, און עזריאל, דן עדין, הגר סידס, עו"ד ירון חיים וענת סרגוסטי

יואב שלי, חייל סדיר בגולני, בילה את ליל שישי ההוא בפסטיבל המוזיקה "נובה". בשעות הבוקר המוקדמות הוא וחבריו הבינו שמשהו רע קורה, חילצו את עצמם לבארי בלי לדעת מה קורה בתוך הקיבוץ ונקלעו לקרב גבורה של מעטים מול רבים. אבא של יואב, גיל שלי, מספר על מה שעבר על בנו וחבריו באותה השבת; על היוזמה, התושייה והגבורה; על השבת המסויטת שהוא ומשפחתו חוו עד שהבן חולץ למרכז בסוף אותו היום; וגם על מה שלדעתו מצפה לנו - כחברה וכמדינה - ביום שאחרי. שיחה מרגשת מאוד ויוצאת דופן במיוחד, שמקפלת בתוכה את כל תולדות חיינו כמעט | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

לא כך תיאר לעצמו יאיר גולן, מי שהיה סגן הרמטכ"ל ופרש מצה"ל לפני יותר משש שנים, למצוא את עצמו שוב במדים. אבל זה קרה ללא התראה וב-7 באוקטובר הוא חזר למדים, חתם על נשק והעביר את השבת ההיא בחילוץ ניצולים, בניסיון להבין את תמונת הקרב ובדיווחים לאחור על המצב בשטח. מאז שחזר לאזרחי הוא מתרוצץ בכל פינה בארץ, בדרום ובצפון ובמרכז, מארגן את כל מי שמוכן להתגייס למאמץ הלאומי ומתארגן לימים הפוליטיים שאחרי. בדבר אחד אין לו ספק: עם נתניהו לא תהיה לנו תקומה. בנימין נתניהו חייב ללכת ומיד. לא אחרי המלחמה ולא כשתגיע הרגיעה - אלא כאן עכשיו. ולמרות ועל אף הכל, הוא אופטימי | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

אם מישהו חשב שהמחדל הנוראי, האסון הבלתי נתפס, היקף הקורבנות - נרצחים, הרוגים, שבויים, חטופים ופצועים - ישתיקו את עבודתה של מכונת הרעל, אז לא. להיפך. חורשי המזימות, ממציאי הפייקים, המשמיצים, המלעיגים, מפיצי הדיבה והשנאה, היו הראשונים להתאושש. ובעצם הם לא חדלו לרגע. גבע קרא-עוז עוקב אחרי הערוצים הגלויים והנסתרים שממציאים, מנפחים ומפיצים את כמוסות הרעל וקובע שמדובר במכונה שפועלת 24/7 ובהיקף דימיוני. ואם מישהו בנה על התקשורת הממוסדת שתציל אותנו - אז אפשר לשכוח מזה. התקשורת תשנה את כיוון הספינה רק אם תזהה שהסנטימנט הציבורי משתנה, לא רגע אחד לפני | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

האם אנחנו בכלל קולטים את מה שקרה ב-7 באוקטובר? האם זה בכלל אפשרי? האם אנחנו מבינים את הסיטואציה שאליה נקלענו והולכת להיות חיינו בטווח הנראה לעין ואולי לתמיד? האם אכן מדובר בסכנה קיומית - אישית וגם לאומית? שיחה נוקבת וארוכה במיוחד (לבקשת עוקבים ומאזינים) עם לימור מויאל ורותם פרלמן-פרחי על עצם קיומנו כאן. על הזהות החברתית והלאומית שלנו; על הערעור הנורא של תפיסת הביטחון בכלל והביטחון האישי בפרט; על הזיהוי הפוליטי של כל אחת ואחד מאיתנו. ובעיקר: אחרי שהעולם הפנימי שלנו התערער באופן כה ברוטלי, האם זה מה שקרה גם למהות החברתית והאידיאולוגית שלנו? | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

גם בימים כתיקונם העיתונות הישראלית (ברובה) איבדה את דרכה ואת הכבוד העצמי שלה - לא כל שכן במצב החירום הנורא שאליו נקלענו. אז גם אם נכון שגורמי השידור המרכזיים - בעיקר ערוצי הטלוויזיה -  התאוששו הרבה יותר מהר מהממשלה המשותקת (עד לרגע זה ובכלל), בכל זאת אף אחד שם לא פירמט את ההארד דיסק. ירון טן-ברינק, עורך טיים-אאוט תל-אביב, עוקב וכותב לאורך שנים רבות אחרי המתרחש בערוצי השידור השונים וכבר ראה הכל, אבל גם הוא נדהם לשמוע על הפגישות הדיסקרטיות שקיים נתניהו עם בכירי חדשות 12, 13, ידיעות אחרונות ועוד - פגישות שהמערכות כלל לא דיווחו עליהן. שיחה כואבת על הפחד של התקשורת, חוסר ההבנה של התפקיד שלה וגם על מכונת הרעל הבלתי נלאית שערוץ 14 מוביל ומהדהד | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

אחרי כמעט שנה של מחאה ומאבק נגד ההפיכה המשטרית וקצת יותר משבוע מאותה שבת שחורה, זה לא מוקדם מדי להתחיל לחשוב ולדבר על מה שקרה לנו כאן ובכלל, לאן אנחנו הולכים ואיך ייראה היום שאחרי. שיחה מרובעת עם פעילי המאבק המתמידים לימור מויאל, דן עדין ושרגא טיחובר, על כל מה שקורה לנו עכשיו: ההלם והטראומה הלאומית - שנתניהו היה כנראה הראשון שהצליח להתאושש ממנה וחזר להפעיל את מכונת הרעל במלוא העוצמה; על בסיסי חיינו שהתפוררו לנגד עינינו ממש; על אי-כשירותו הבלתי נתפסת של נתניהו (וכל סביבתו) ואיך מזיזים אותו; ושוב, כמו שכמעט התרגלנו - הרפיסות שלא תיאמן של העיתונות | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

בשעה שאולפני הטלוויזיה המרכזיים משדרים 24/7 את האירועים ותמונות הזוועה מהדרום וגדודי עיתונאים, פרשנים וקצינים בכירים לשעבר מתלהמים ומתחרים ביניהם מי יהיה יותר לוחמני ונחרץ - פרשן אחד מתבלט בקור רוחו ושיקול דעתו. ערן עציון, לשעבר סגן ראש המל"ל וראש התכנון המדיני במשרד החוץ, כבר היה בקבינטים מלחמתיים (אמיתיים) באירועים קודמים ויודע איך המערכת אמורה לעבוד. רמז: זה לא קורה עכשיו. שיחה שקולה על המצב הנוכחי בחזית (ערפל קרב); הגדרת מטרות המלחמה (לא נקבעו); הבנת גבולות הגזרה ומגבלות הכוח ("שיטוח עזה"? "השמדת החמאס"? "חיסול שלטון החמאס"?); האיומים בגזרות האחרות (בעיקר בצפון אבל לא רק) והסכנות שבכניסה קרקעית מסיבית שתכליתה אינה ברורה ובעיקר לאף אחד לא ברור איך מתכוונים לצאת ממנה | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

אין תקדים מוכר בהיסטוריה המודרנית של החברות הדמוקרטיות לאירוע הנוכחי. אין לנו דרך לקלוט את ממדי הזוועה, העוצמה, ההיקף. הזעם עצום, אבל עיקר התסכול נובע מההפקרה. הנטישה. וכפי שמסביר פרופ' אבי שגיא, ההגדרה הנכונה למצב הנוכחי היא אימה, לאו דווקא פחד או חרדה, שהם מנגנוני הגנה מפני סכנות, בעוד שאימה היא מצב של חוסר אונים עד כדי שיתוק. שיחה על ההלם שאליו נכנסה הממשלה על כל זרועותיה - למול ההתגייסות האזרחית הפנטסטית; על אתיקה ומוסר של לחימה ואיך מתמודדים עם דילמות הפגיעה בבלתי מעורבים; וגם על הדילמה הטראגית בהתייחסות לגורל השבויים והחטופים | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

ממדי האסון והמחדל הולכים ומתבררים, אבל לא באמת מתבהרים. כן ברור שנתניהו וממשלתו חתומים על נטישת והפקרת אזרחי המדינה. בזחיחות, באדישות, בסדרי עדיפות מופקרים, בתאוות בצע, בגסות רוח, באפס כישורים. והם חייבים ללכת. לא מחר, לא בעוד חצי שנה; אתמול. הקואליציה המופרעת שנתניהו הקים, הממשלה האיומה, המינויים הרי האסון, כל אלה הביאו עלינו את סופנו כחברה, כמדינה. השנה האחרונה בדברי ימיה של מדינה ישראל תהיה ככל הנראה השנה האחרונה של מדינת ישראל כפי שהכרנו. כפי שהיינו רוצים שתהיה. לא ברור אם נוכל להשתקם, ספק גדול; אבל כל זמן שנתניהו בתמונה, זה בוודאות לא יקרה | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

 כשסוקרים את תהליך הפיכתה של הציונות הדתית מתנועת תורה ועבודה שהייתה שותפה נאמנה של תנועת העבודה הקלאסית ביישוב הארץ ופיתוח המדינה בעשורים הראשונים שלה, חשוב להתעכב על שתי תחנות קריטיות בזמן: מלחמת ששת הימים והכיבוש הגדול של הארץ; ושש שנים לאחר מכן - השבר הנורא של מלחמת יום כיפור. בחלק השלישי בסדרה מסביר פרופ' אבי שגיא את התמורות שחלו בתנועה לקראת ואחרי ששת הימים, ה"שחרור" הפלאי של חלקי הארץ הכבושים (לשיטתם) ואימוץ הקו של הרב קוק הבן - ועד לתגובה הכמעט משיחית שבאה בעקבות האסון של 73' ואובססיית ההתנחלויות שהגיעה בשנים שלאחר מכן | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

למרות שהתגייס לצה"ל כשמונה שנים אחרי מלחמת יום כיפור, המלחמה ההיא מעסיקה את אלוף במילואים נעם תיבון עד היום. אבל גם הוא, אחרי קריירה צבאית מפוארת שנמשכה קרוב לארבעים שנה, לא העלה בדעתו ששנים אחרי שסיים את שירותו הצבאי קרוב מאוד לראש הפירמידה, ימצא את עצמו במאבק קשה וחסר פשרות על אופייה, דמותה ועצם מהותה של המדינה שאותה שירת במשך עשרות שנים. הוא נאבק בהפיכה כחלק מהתארגנות של קצינים ובעלי תפקידים בכירים לשעבר - רמטכ"לים ואלופים, מפכ"לים וניצבים, ראשי שירות וראשי אגפים בשרותי הביטחון - ומשוכנע שבסופו של דבר התבונה תגבר וההיסטוריה תזכור את בנימין נתניהו כמי שירד מהבמה בבושת פנים, אחרי שניסה כמיטב יכולתו להחריב את המדינה | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

הילדות על גבול ר"ג-גבעתיים, האווירה בגרעין הנח"ל, ההתגלגלות לשיריון ולסיני, הלם התרבות בצבא, הנסיבות המשפחתיות והיציאה (כמעט הבריחה) לעולם הגדול - כל אלה היו מצע הגדילה וההתבגרות של ד"ר מולי פלג. שיחה חוצת עשרות שנים של היכרות מקוטעת ובעיקר מקרית: מתחילת הצבא, דרך ניו-יורק של ימי טראמפ ועד למופעי המחאה בקפלן. השיחה עם פלג - ד"ר למדעי המדינה, סוציולוג פוליטי, מרצה בארץ ובחו"ל, לשעבר איש פוליטי בעצמו (העבודה, מרצ, דובר שלום עכשיו ועוד) וגם סופר ומשורר - מחברת בין עולמות ילדות והתבגרות, צבא ואקדמיה, פוליטיקה ומחקר, כתיבה ומחאה וגם תקווה | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

שלוש שנים בדיוק אחרי מלחמת נגורנו קרבך השנייה בין ארמניה לאזרבייג'ן - מלחמה שהסתיימה בהפסקת אש ללא הכרעה והשאירה את החבל עצמאי יחסית - החליטה אזרבייג'ן שהנסיבות הגיאופוליטיות (למשל, המלחמה באוקראינה) בשלו, ובמהלך מהיר השתלטה על חבל המריבה, כיבוש שהביא לזרם אדיר של פליטים שנוהרים בדרכים לא דרכים לארמניה. יאיר נבות מתאר את המהלכים שקדמו למהלך הנוכחי, הרקע לעימות, עמדותיהם של השחקנים האזוריים והגלובליים והפער העצום שבין היכולות הצבאיות והכלכליות של שני הצדדים. וגם מביא עדכון קצר על המתרחש בין רוסיה לאוקראינה, לקראת בוא החורף | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

הסדרה "האחת", שיצרו סימה קדמון ואמנון רבי, הייתה קבלת הפנים הראויה - גם אם מאוד לא פשוטה לעיכול - לשבים מחופשה אירופית קצרה. ולמרות שרוב האירועים היו ידועים ורבים מהנפשות הפועלות מוכרות - זו עדיין הייתה חוויה מרתקת ומטלטלת. אבל יותר מזה: הפער שבין המלחמה ההיא, לפני חמישים שנה לבין הימים האלה; בין המדינה ההיא לזו של היום; בין האנשים ההם לאנשים של היום; והמרחק שבין יום כיפור ההוא, שמסמל מלחמת הצלה עקובה ואיומה ליום כיפור הזה, שכולו שיסוי, הדתה, הדרה והסתה - הוא פשוט בלתי נסבל. אז מדינה שלמה יצאה להילחם על קיומה; היום חברה מפוררת מנסה להציל את נשמתה | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

ישיבת מרכז הרב, שהוקמה בירושלים בידי הרב אברהם יצחק הכהן קוק - הייתה בראשיתה ישיבה קטנה יחסית, כפי שמסביר פרופ' אבי שגיא. בנו של הרב קוק, המייסד - הרב צבי יהודה הכהן קוק - היה ממובילי רעיון ארץ ישראל השלמה והיה בין הרבנים שלימדו בישיבת מרכז הרב בשנות ה-60 בואכה מלחמת ששת הימים, שאז צברה הישיבה פופולריות ונהפכה לאבן שואבת לחסידי שלמות הארץ. רעיונות הגאולה הלכו וחלחלו בקרב רבני ותלמידי הישיבה והבשילו ביוני 1967 עם הניצחון הגדול: כיבוש העיר העתיקה, ההגעה לכותל המערבי, להר הבית ולשאר המקומות הקדושים. וכך נהפכה ישיבת מרכז הרב, השולית יחסית עד לששת הימים, לחוד החנית של התנועה המשיחית שממנה התפתח בהמשך גוש אמונים, מפעל ההתנחלויות ועד לגוף שמכנה את עצמו היום הציונות הדתית היום (חלק שני בסדרה) | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

הסכם אוסלו היה הסדר זמני, פרק מבוא לקראת הסכם הקבע בין ישראל לרשות הפלסטינית - הסכם שמעולם לא נחתם. הרעיון המכונן, שנולד עוד בהסכם האוטונומיה בקמפ-דייויד (ממשלת בגין) והמשיך בוועידת מדריד (ממשלת שמיר), היה השלב הראשון לקראת כינון הסכם והסדר בין שתי ישויות מדינתיות עם גבול מוסכם ביניהן והסדרי ביטחון ברורים. בשיחה עם עו"ד גלעד שר, שמילא במהלך רוב השנים המכוננות תפקידים רבים במגעים עם הפלסטינים, קובע שבהתחשב באלטרנטיבות - הסכם אוסלו היה טוב, לפחות נכון, בוודאי הרע במיעוטו.  והוא קרס בגלל שני הצדדים. ועדיין, גם הימין שזועק נגד ההסכם הזה 24/7, לא ביטל אפילו סעיף אחד מההסכם המקורי. וכך גם לא הפלסטינים | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

ציוץ אחד קטן על הפרעות שינה שרבים מאיתנו חווים מאז שפרצה לחיינו ההפיכה המשטרית, ובעקבותיה המחאה האדירה - הצית דיון ארוך על מה שעובר כל כולנו ועל המשמעויות החברתיות, הנפשיות והאישיות של התקופה. האקטיביסט ואיש המחאה, הפסיכולוג הקליני ד"ר יואב גרובייס מסביר שהתופעה אכן קיימת ומוכרת, היא חוצה גילים ודורות ולגמרי טבעית. בשיחה איתו הוא מספר גם על מחקר מקיף שהיה שותף לו באחרונה, שבדק את חשיבות ההשתתפות במאבק ובמחאה ועד כמה החוויה המשותפת סייעה להם בימים שבהם הכל מתערער. והתברר שהשתתפות במאבק אכן תורמת והרבה - כולל, אגב, עצם ההשתתפות במחקר. שיחה על גוף ורוח, תקווה ודכדוך, הזדהות, השתתפות ושותפות | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

מי שגדל בישראל של שנות ה-60 וה-70 הכיר את אורחות חייהם של אנשי הציונות הדתית המקורית. בוגרי תנועת המזרחי, חברי הקיבוץ הדתי, בני המושבים שומרי המסורת, אנשי התורה והעבודה, חניכי תנועת בני עקיבא שהייתה, בוגרי החינוך הממלכתי-דתי של פעם. כל מי שחי בישראל היום לא יכול למצוא צל של דמיון בינם לבין הציונות הדתית הגזענית / המשיחיסטית / כהניסטית / סיפוחיסטית של ימינו. פרופ' אבי שגיא מכיר את שני הצדדים של המטבע הזה - מהמקורות ההיסטוריים שלו, דרך "ניצוץ הגאולה" שבו נלכד הזרם הזה ועד לטירוף הנוכחי. פרק ראשון בסדרה על מקורותיה והתפתחותה של התנועה הדתית-לאומית | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

בשעות אחר הצהריים של יום רביעי השבוע, 30 באוגוסט 2023, נפל דבר בישראל: לראשונה מאז קום המדינה קם שופט עליון וקרא תיגר על קודש הקודשים של המוסד הכי מכובד ונשוא הפנים שהיה כאן מעולם, ובפועל פעל לרסק את שיטת הסניוריטי. עו"ד שחר בן-מאיר, אחד שמכיר היטב את בית המשפט העליון והופיע בפני עשרות שופטים עליונים, קובע שהשופט אלרון שבר את הכלים; לא רק שהוא בעט בדלי של החלב - הוא בעצם שרף את כל הרפת. בשיחה דחופה בפודקאסט משרטט עו"ד בן-מאיר כמה תסריטים אפשריים בעקבות המכתב המדובר, לא כולם בהכרח קודרים. ועדיין: את השד הזה יהיה קשה להחזיר לבקבוק | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

רגע אחרי הזכייה המרגשת של נבחרת כדורגל הנשים של ספרד באליפות העולם, בשיא האופוריה, נצפה יו"ר התאחדות הכדורגל הספרדית לואיס רובילאס מדביק נשיקה עזה על שפתיה (!) של החלוצה המצטיינת ג'ניפר הרמוסו. מיליוני צופות וצופים ברחבי העולם לא האמינו למראה עיניהם. גם ציפי שמילוביץ' צפתה במחזה בעיניים קרועות, אבל לא בהכרח הופתעה. שיחה על השוביניזם שלא פס מן העולם, העליונות הגברית הקלאסית שעדיין איתנו - גם ואולי בעיקר בספורט הנשים - ועל הדרך שהעולם בכל זאת עשה שפרצה לחיינו  תנועת "מי-טו" לפני פחות מעשור | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

כמעט מבלי שנרגיש בכך (הפיכה משטרית, מחאה חסרת תקדים וכל השאר), עונת הבייסבול שנפתחה באפריל כבר מתקרבת לשיאה שיגיע בספטמבר, לקראת הפלייאוף באוקטובר. אז בשביל להתרענן מעט מהצרות המקומיות, ארז שץ התייצב לשיחה - נדירה יחסית בשנה האחרונה - על משהו שאינו פוליטיקה מקומית. שיחה על הקבוצות הגדולות מניו-יורק שהתרסקו למרות השקעה כספית מטורפת; על המצטיינות וההפתעות של העונה: בולטימור, אטלנטה, סיאטל ועוד; וגם ובעיקר על הפנומן היפני שוהיי אוטאני - השחקן הראשון בהיסטוריה שמצטיין במקביל כמגיש וכחובט ועשוי לזכות בתואר החובט המצטיין של העונה | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

רק לפני חודשיים צעדו הכוחות החמושים של כוח וגנר בדרך אל מוסקבה, מה שלרגע נראה כמו ניסיון מרד אמיתי בפוטין. השיירה ההיא נעצרה ובימים שלאחר מכן נדמה היה שמפקד וגנר, יבגני פריגוז'ין, הגיע להבנות עם פוטין (גם בעזרת לוקשנקו מבלארוס). אבל, כמו שמסביר יאיר נבות, פוטין לא שוכח ובטח לא סולח. מרגע שסומן כבוגד או לפחות כמורד בכוח, גורלו של מפקד כוח וגנר נחרץ. וכך, בשעות הערב המוקדמות של יום רביעי, פגע טיל נ"מ במטוס הפרטי שבו טסה צמרת כוח וגנר והסיפור נגמר. אז מה יהיה עכשיו? מה שהיה הוא שיהיה: שכירי החרב יוכפפו לפירמות מוות פרטיות אחרות והפרקטיקה המלחמתית הרוסית לא תשתנה | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

מחוללי ההפיכה המשפטית חוזרים וטוענים שה"רפורמה" נדרשת והכרחית בגלל שבית המשפט העליון נטל לעצמו סמכויות לא לו. הם גם מטיחים באהרון ברק שהוביל בכחש מהפכה חוקתית בלתי חוקית, בלי רשות וללא בסמכות. בתשובה לכל הטענות האלה, מוכיח עו"ד דוד קורצוויל שמי שהוביל את אותה "הפיכה חוקתית" (במילים האלה בדיוק)  וקיבע את מעמדו של בית המשפט העליון כסמכות בקרה, ביקורת ואף פסילה של חוקים, היה דווקא הליכוד של סוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90, בהובלת דן מרידור, מי שהיה אז שר המשפטים. זאת ועוד: הסקירה היסודית מוכיחה שכל שותפי ומשתתפי התהליך ידעו בדיוק במה מדובר וגם הטענות על הרוב "המקרי" שבו הועברו החוקים והיקף ההשתתפות מופרכות לחלוטין | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

לדברי יניב קובוביץ, הכתב הצבאי של הארץ, אסור שהרמטכ"ל הלוי יתפטר. בשום אופן ובשום מחיר. וגם אין סיבה לרחם עליו, למרות שהוא נקלע למצב קשה ואולי בלתי אפשרי. וזה נכון גם לגבי כל שאר הבכירים שממלאים היום תפקידים. המשבר הזה נפל במשמרת שלהם והם חייבים להילחם. זו השליחות שלהם. לגבי שאלת הכשירות המבצעית: זה הסיפור של אתמול. הצבא אינו כשיר, נקודה. נתניהו וגלנט, בידיעה ברורה, החליטו להקריב את צה"ל על מזבח האינטרסים הפוליטיים והאישיים שלהם. וזה לא רק כמות הטייסים הכשירים שהידלדלה, המחסור באנשי המטה של חילות האוויר והים, במומחי מודיעין, בלוחמי סיירות וכל השאר. הצבא אינו כשיר כבר היום בעיקר בגלל החוזה שהופר והרוח שרוסקה. צבא המילואים איבד את האמון בממשלה ושאלת הכשירות כבר מזמן אינה מספרית | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

גם בימים כתיקונים סובלת מערכת הבריאות ממחסור חריף ברופאים, ועכשיו מוצאת עצמה בחזית המאבק בהפיכה המשטרית (לצד הטייסים, אנשי ההייטק ועוד). רוני לינדר גנץ, פרשנית הבריאות של דה-מארקר והארץ, מציגה את תמונת המצב העגומה שבה מצויה המערכת - תמונה שתלך ותחריף. וזה לא רק קבוצות הרילוקיישן התוססות - אלה גם מאות הרופאים שנמצאים בתקופת התמחות בחו"ל וספק אם יחזרו; אלפי הסטודנטים שלומדים בחו"ל וסביר להניח שרבים מהם ימשיכו לקריירה במקום אחר; המעבר הצפוי של רופאים מהפריפריה למרכז ועוד. שיחה שהיא בנפשנו ובוודאי לא תוסיף לנו בריאות | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

ההפיכה המשטרית והמחאה האדירה דחקו הצידה את תשומת הלב שלנו מהמלחמה באוקראינה ולרגעים היה נדמה שהיא שייכת לעבר. אבל זה ממש לא המצב. יאיר נבות חוזר לשיחת עדכון במצב המלחמה נכון לימים אלה; הקשיים של אוקראינה במתקפת הנגד; המתקפות של האוקראינים בתוך רוסיה וגם ההפצצות של הרוסים, שגורמות לנזקים קשים ואבדות בנפש בערים באוקראינה. אז המלחמה מתנהלת, אבל בעצימות שונה במקצת מזו שהכרנו. לאוקראינים יש חלון זמנים מוגבל יחסית, עד שיגיע שוב החורף - הרוסים מחזיקים את קווי ההגנה שלהם ובמקביל מנסים לאושש את הכלכלה הפגועה ואת מצבם בזירה הבינלאומית | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

כששואלים את שרה חביב - שופטת בדימוס, בעלת משרד עו"ד וכיום גם פרשנית פופולרית בכל ערוצי הטלוויזיה (כמעט) - לגבי הסכנה למשבר החוקתי בעקבות פסיקת בג"ץ, היא קובעת שהמשבר כבר כאן ובגדול. ויותר מזה: שאנחנו כבר מעבר למשבר חוקתי כהלכתו, אנחנו עמוק בכאוס משפטי-חברתי. חביב, שמכירה את המערכת מבפנים ומבחוץ, טוענת שלבג"ץ ושופטי העליון אין את הכלים להציל את החברה מידי עצמה; שאיש מעולם לא העלה על דעתו שנגיע ליום שבו המובן מאליו יהיה בלתי אפשרי ושבפועל למערכת המשפט וגם  לא לשב"כ אין סנקציה אמיתית מול נבחרי ציבור ובעיקר מול ראש ממשלה שהחליט לשבור את כללי המשחק | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

עמוק בתוך ההפיכה ואחרי שמאות ואלפי מתנדבי מילואים הפסיקו להתייצב, התסכול בצבא מרקיע שחקים. מהשיחה עם עמוס הראל, הפרשן הצבאי של הארץ, עולה תמונה מדאיגה של בוחן מציאות מעוות של הקברניטים (נתניהו: "בדקנו והצבא בכשירות מלאה...") כאשר בפועל ישנן יחידות שרמת התפקוד שלהן יורדת דרמטית, מערכים כמעט מושבתים וכשירות מבצעית שקשה לשער כיצד תשפיע על תפקוד הצבא בשעת מבחן בטווח הבינוני והרחוק. הרמטכ"ל עושה כמיטב יכולתו בכל החזיתות, כשברקע ממתין לו חוק ה(אי) גיוס שעלול להביא לגל של סרבני גיוס חילונים. לא בטוח שבימים הטרופים האלה זה יספיק | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

דיקטטורה מוגדרת כמשטר שאינו דמוקרטיה ליברלית. בתחילת המאה ה-20, מיד אחרי מלחמת העולם הראשונה, מדינות רבות נהפכו לדמוקרטיות עד שנתקלו בתגובת נגד של גל דיקטטורי, שבא לידי ביטוי בשני זרמים אידיאולוגיים בולטים: הקומוניזם והפשיזם. בחלק השלישי של השיחה על הפופוליזם, מתאר עמר דנק את גלי עליית הדמוקרטיות ותגובות הנגד הרצחניות שלהן; מביא דוגמאות של דיקטטורות מהסוגים השונים: הרצחניות, שמבוססות על פחד; האחרות שנמצאות איפשהו באמצע ("משטרים היברידיים"); ומתאר גם את החלק קטן מבין הדיקטטורים, שנחשבים ל"דיקטטורים רכים" ("דיקטטורים של ספין") - מגמה שהתרחבה בשני העשורים האחרונים בעיקר בגלל עליית הדומיננטיות של ארה"ב | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

אחרי הפסקה ארוכה, שיחה נוספת עם קרן הבר - והפעם על הפיל הענק שבמרכז החדר שכל שחקני המחאה והמאבק מתעקשים לא להבחין בו. כי כמו תמיד, מבחינתה השאלות המהותיות הן שאלות הדמוקרטיה והשוויון. ועל כן, ככל שהמאבק הוא עוצמתי ומרשים בכל קנה מידה - הוא לא באמת שואף לדמוקרטיה אמיתית ובוודאי שאינו עוסק בשוויון ולא מקדם אותו. כי מרגע שהכיבוש ומצבה הנואש של החברה הערבית מושתקים בתקיפות (ולעיתים באלימות), אין כאן לא דמוקרטיה, לא שוויון וגם לא תקווה. ועם זאת, היא עדיין משוכנעת שזה לא סוף פסוק, שחייב להתקיים שיח פנימי אמיתי, גם בינינו לבין אלה שקמו עלינו לכלותינו | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

השיחה עם ערן עציון, לשעבר סגן ראש המל"ל וראש התכנון המדיני במשרד החוץ, הוקלטה שעה קלה לפני שהתפרסם הראיון של נתניהו ברשת סי.אן.אן, שבו הגדיר  את חוק ביטול עילת הסבירות כ"תיקון זניח", הבהיר שהחקיקה המטורפת תימשך אבל בעיקר אמר (או לא אמר) משהו חמור הרבה יותר: הוא סירב להתחייב שימלא אחרי פסיקות בג"ץ. ועל זה בעיקר התנהלה השיחה: נתניהו נבצר מלמלא את התפקידו ע"פ כל דין והיגיון והאחרונים שיישארו להביא אותו לכלל נבצרות יהיו שומרי הסף הספורים שנותרו: שופטי בג"ץ, ראשי השב"כ והמוסד, הרמטכ"ל והיועצת המשפטית לממשלה | לעמוד התמיכה בפודקאסט

אין צה"ל בלי האזרחים המשרתים בו ואין חיילים בצה"ל שאינם קודם כל אזרחים. וכאזרחים לובשי מדים, זכותם וחובתם להתנגד למעשיו הנואלים של "שלטון סף דיקטטורי" (או "דיקטטורה רכה" אם תרצו). השיחה עם הפילוסוף פרופ' אבי שגיא ירדה ממגדל השן האקדמי ונגעה בחומרים הקשים, האלימים והכואבים של חיינו בימים שחורים אלה: ההתנהגות המופקרת של המחוקקים, ההלם של הרמטכ"ל וצמרת הצבא מול התופעה החד-פעמית שהתרגשה עליהם, תפקידם של שומרי הסף שעוד לא הוכחדו והכלים שעומדים לרשותנו -  האזרחים - בהתגוננות מפני האלימות השלטונית והמשטרתית. קישור לעמוד התמיכה בפודקאסט

יום הולדת שנתיים לפודקאסט "על הדרך", יום שמצוין דווקא בימים דרמטיים והיסטוריים, בשיאו של מאבק חברתי שהמקום הזה לא ידע מעולם. ובאופן בלתי מתוכנן וכלל לא מובן מאליו, נהפך הפודקאסט לסוג של פס הקול (עוד פס קול, אחד מרבים) של המחאה האדירה על המשך חיינו כאן. כמה מילים על הפרויקט, על ההשקעה המטורפת, על המספרים שלא ייאמנו, הרייטינג, החשיפה וגם התמורה. מוזמנים להאזין, לעקוב וגם לתמוך. קישור לעמוד התמיכה בפודקאסט

אחרי שהתנדב למילואים במשך יותר מעשר שנים אחרי גיל הפטור, לקח לשרגא טיחובר בדיוק שבועיים מנאום הבלהות של יריב לוין להבין שמבחינתו זה נגמר. וכך, למרות הכאב והצער, הוא הודיע לצבא ולמפקדיו שהסיפור שלו תם ונשלם. מאז הצטרפו אליו מאות ואלפים - מתנדבי מילואים בכל הדרגות והתפקידים עד שהגענו לנקודת הרתיחה הנוכחית. שיחה טעונה ועצובה עם אדם שנכנס לכל הגדרות מלח הארץ ומרגיש שהקרקע נשמטה תחת רגליו. שיחה על חברה וחינוך, על משפחה ומורשת, על ציונות ואידיאולוגיה, על מאבק ומחאה ועל אופטימיות שהולכת ומתמוססת. קישור לעמוד התמיכה בפודקאסט

הפופוליזם מבוסס על הקביעה שיש אמת פטריוטית אחת, שאלה שחושבים אחרת הם בוגדים, שהמתנגדים להם שייכים לדיפ-סטייט רב-כוח, שאנשי האליטות הם אויבי העם ואויבים חובה לנטרל. יותר מכל דבר אחר, מסביר עמר דנק בחלק ב' של השיחה על פופוליזם - מנהיגים פופוליסטים מקפידים על קיום בחירות. בחירות חופשיות (לכאורה) חשובות למראית העין של הלגיטימיות שלהם. ובשביל שתוצאות הבחירות יתאימו להם, הם מייצרים קיטוב חברתי, יוזמים משברים, משנים את שיטת הבחירות, ממנים שופטים, משתלטים על התקשורת,  ממנים מקורבים לכל תפקידי המפתח ועוד. זה קרה בטורקיה, בהונגריה, בפולין - זה קרה וקורה גם בישראל | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

אז מה יכול לעשות האזרח המוחה מול השלטון? מול המשטרה? מול הפעלת הכוח? מול התעמרות בעלי הסמכות? בשיחה המשלימה את הדיון על אי הציות האזרחי, מסביר פרופ' אבי שגיא מהו סט הכלים שעומד לרשותנו כשאנחנו עומדים זקופים מול השרירות השלטונית. מהי המידתיות הסבירה במעבר על החוק (כמו בדוגמה השגורה של חסימת כבישים; חופש התנועה הוא ערך חשוב, אבל כזה שאינו גובר על הזכות והחובה למחות). אבל יותר מזה: בזמנים קשים כמו שאנחנו חווים כעת, האזרחים שיוצאים לרחובות בהחלט צפויים לחצות את הקו החוקי (ללא הפעלת אלימות) וחייבים להביא בחשבון שייפגעו בעיכוב, במעצר, בספיגת אלימות משטרתית ואפילו בהעמדה למשפט | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

למרות הכל ואחרי הכל, מבהירה ציפי שמילוביץ', שחיה ועובדת בארה"ב כבר יותר מעשור - לפחות בעתיד הנראה לעין ארה"ב לא תפגע באינטרסים של ישראל. לא בתחום המדיני, בוודאי שלא בתחום הבטחוני וגם לא בסיוע הכלכלי. מורת רוח - כן; התעלמות מקיר לקיר מסמוטריץ', בן-גביר ודומיהם -  בוודאי; אי-הזמנה מעליבה במפגיע של נתניהו לבית הלבן - זה לא הולך להשתנות בקרוב. אבל הסנטימנט האמריקאי בנוגע לישראל לא ישתנה תחת הדור הנוכחי של המנהיגות הדמוקרטית ובוודאי שלא תהיה שום פגיעה מצד הרפובליקנים, אם וכאשר יחזרו לשלטון. ועם זאת, גם משם אנחנו נראים כמדינה וחברה שלגמרי ירדה מהפסים וזה לא מחזה מלבב | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

כשבוחנים את עלייתם של הדיקטטורים המודרניים, בעיקר במדינות שהיו דמוקרטיות (מי יותר ומי פחות), כמעט תמיד אפשר למצוא אצלם את אבני הדרך של הפופוליזם והקווים המנחים שהוליכו אותם בדרך להגשמת מטרותיהם. עמר דנק, סא"ל במיל', נווט קרב בדימוס והיום חוקר במכון אלרום (משותף לאוניברסיטת ת"א וחיל האוויר), מדבר על עלייתם לשלטון באמצעים דמוקרטיים של הדיקטטורים החדשים, השיטות שבהן קודם כל רמסו את האליטות השנואות עליהם ומיד התפנו להשתלט על כל מוקדי הכוח - משומרי הסף, דרך גורמי ההון, התקשורת, החינוך ועד לכיבוש הנרטיב הלאומי בכללותו. וכאשר אנחנו סוקרים את הדוגמאות שכולנו מכירים (אורבן, ארדואן, צ'אווס ויורשיו ורבים נוספים) וחווים את מה שכולנו עוברים בימים האלה, ההשוואה קשה לעיכול הרבה יותר

למתבונן מהצד, ההפיכה לרגע של כוח וגנר שכביכול איימה על המשטר של פוטין, נראתה כמו סרט אקשן רע ובעיקר בלתי אמין. קסניה סבטלובה, חוקרת ועיתונאית ופרשנית שגם הייתה חברת כנסת כאן - שנולדה במוסקבה ועלתה ארצה כנערה - לא באמת הופתעה. בשיחה איתה היא מספרת על רוסיה שהכירה ומה שנהיה ממנה; על החברה הרוסית של העידן הנוכחי, שלטון הכנופיות, השחיתות הממארת, החלוקה לרוסיה הראשונה, השנייה ואפילו השלישית והרביעית, על בריחת המוחות וההידרדרות בכל תחומי החיים - מהכלכלה ועד החינוך והתרבות. שיחה מפוכחת עם אחת שיודעת

המאבק הניטש בימים אלה על יוזמת ח"כ רוטמן ושר המשפטים לוין, שמקדמים חוק שיבטל את עילת הסבירות (אחרי שיוזמות הפיכה אחרות שלהם נבלמו זמנית), הקפיץ את עו"ד דוד קורצוויל לשיחה נוספת בפודקאסט. בניתוח מלומד ומעמיק מפריך קורצוויל אחת לאחת את טענות מובילי ההפיכה ונביאי ("מומחי") פורום קהלת ומרסק את התזות שלהם לרסיסים. חובת האזנה לכל מי שרוצה להתעמק בעובדות ולהבין על מה בעצם מתנהלת כאן מלחמת הנרטיבים

במאמר שפרסם בהארץ, סוקר אמיר תיבון את המגמות ביחסן של ארה"ב ואירופה לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כולם מבינים שהמצב בשטח ופעולות ממשלת הימין הנוכחית חיסלו בפועל את חזון "שתי המדינות" ורבים כבר מדברים על פתרון "המדינה האחת". מה שאנחנו מבינים והם כנראה פחות, זו העובדה שהמדינה האחת הזאת איננה ולא תהיה דמוקרטית ובוודאי לא שוויונית (מי אמר אפרטהייד ולא קיבל?). ובאותו עניין: קשה להחמיץ את ההידרדרות המסחררת במעמדו של נתניהו בעיני רוב העולם המערבי. מהדימוי הצ'רצ'יליאני שכה היה אהוב עליו בעולם של אתמול, היום הוא מוזכר בנשימה אחת עם ארדואן ואורבן

ככל שהמאבק בהפיכה המשטרית הוא אדיר ובלתי נתפס, יש נושא אחד שבכל פעם מחדש מצית ויכוחים ועימותים: הכיבוש. במוצ"ש בקפלן התלהט הוויכוח עד לעימות פיזי בין כמה מחברי "אחים לנשק" לאנשי "הגוש נגד הכיבוש", מה שמצטרף לניסיונות למחות נגד אלימות המתנחלים, ההתנפלות על קומץ מניפי דגלי פלסטין ועוד. לדברי העיתונאי לשעבר גבע קרא-עוז, שמלווה את אנשי המחאה, מראיין עשרות מהם ופועל ברשת ומאחורי הקלעים, מדובר באנרגיה עצומה שמחפשת נתיבי פעולה ולא תמיד מתפרצת בכיוון הרצוי. ועדיין, לפני חצי שנה בלבד איש מאיתנו לא היה מעלה על דעתו מאבק כה עיקש לא בזמן ולא בהיקף

בעוד ארבעה חודשים בדיוק יתקיימו הבחירות לרשויות המקומיות וזו סיבה מצוינת לשיחה נוספת עם אמיר כוכבי, ראש עיריית הוד-השרון. והפעם רוב השיחה התמקדה בתפקיד הארצי והלאומי של ראשי הרשויות בעת הזו, מול הפוליטיזציה הבוטה של השלטון המרכזי, איומי ההפיכה המשפטית-משטרית, האפליה התקציבית המובנית (ע"ע סיפור קרן הארנונה) מול יישובים שיקרים יותר לליבו של השלטון, הסולידריות עם הקולגות בחברה הערבית המדממת, המלחמה העיקשת על שמירת הצביון הפתוח והליברלי של העיר, המאבק בביורוקרטיה והשחיתות והמאבק לשימור השוויון המגדרי ובכלל, החינוך והתרבות. וגם, באופן בלתי נמנע, כמה מילים לקראת הבחירות שבפתח

מיד אחרי שסיימה את שירותה הצבאי, שבמסגרתו נפצעה קשה כשהייתה לוחמת בקראקל, החליטה לורן דגן-עמוס לנקות את הראש בטיול גדול להודו. הציצה ונפגעה. כשחזרה ארצה היא הפנתה את האנרגיות שלה ללימודים אקדמיים באוניברסיטת בר-אילן (מדע המדינה, יחסים בינלאומיים) - לימודים שבסופו של דבר התנקזו להודו. התואר השני עסק בהתייחסות ליחיד והחברה של מהטמה גנדי ומרטין בובר; ואילו עבודת הדוקטורט (שהוכרה בשבועות האחרונים ממש) עסקה ביחסה של הודו לסכסוך הישראלי-פלסטיני. שיחה על מעמדה של הודו בעולם המתחדש, האתגרים של ראש הממשלה מודי, בעלי הברית והיריבים וכמובן - היחסים עם ישראל

בהיותו משפטן בעל שם עולמי, לפרופסור מנחם (מני) מאוטנר קשה לקרוא להפרת חוק - אבל גם הוא מבין שזמנים קשים מחייבים מעשים לא פשוטים. במאמרים והרצאות שלו באחרונה, הוא מדבר על הזמנים הרעים והזמנים הטובים, שבפועל הם בפשטות הזמנים הרגילים. וברור לו לגמרי שאנחנו עמוק בתוך הזמנים הקשים. לדעתו, המחאה המנומסת (יחסית) כמעט שלא נזקקה עד כה להפרה משמעותית של החוק (להוציא, נניח, חסימת כבישים במשורה) אבל מודה שבהחלט ייתכן שבמורד הדרך לא יהיה מנוס מפעולות ספק חוקיות של אי-ציות אזרחי נרחב

ברוסיה כמו ברוסיה, כמעט שאין דרך לחזות את המהלכים הפוליטיים והצבאיים וכל מה שלרגע אחד לא עולה על הדעת, עשוי להפוך למציאות בן לילה. יאיר נבות מדווח שכרגע ערפל הקרב כבד; על כך שברור שמפקד כוח ואגנר הידוע לשמצה - יבגני פרגוז'ין - התהפך על שר ההגנה הרוסי, על מפקדי הצבא הבכירים ובמשתמע גם על הנשיא פוטין; ובפועל הזנב (ואגנר) מכשכש בכלב (רוסיה). כרגע נפוצו שמועות (לא מאושרות) על כך שפוטין עזב את מוסקבה, ידוע שכוח ואגנר השתלט על עיר בדרום המדינה ונמצא במרחק של כמה מאות קילומטרים מבירת רוסיה ושלאורך הדרך מתנהלים קרבות. האם הצבא הרוסי עדיין נאמן לפוטין? האם הנשיא עלול לאבד את כוחו ולהיות מודח? ובעיקר: מה תהיה המשמעות המעשית של קריסת הצבא והממשלה

איש לא הסמיך את השלטון לפעול בניגוד לנרטיב שעליו מבוססת החברה והמדינה הדמוקרטית; אסור למדינה לפגוע באמנה האזרחית שהיא בסיסה של המדינה; אין דבר כזה שאדם כלשהו נעלה על זולתו - ובעיקר אין לרוב הזכות לחוקק חוקים שאינם חוקתיים. בשיחה (מס' 6 בסדרה), מפרט הפילוסוף פרופ' אבי שגיא את ההבדלים שבין סרבנות בכלל וסרבנות מצפון בפרט - לאי ציות אזרחי, שאינו מיועד להפר את החוק אלא דווקא להתייצב לימינו. לדבריו, הדרך שבה פועלת הממשלה כסמכות הביצועית; וגם הכנסת, כמחוקקת מכוח רוב שאינו רלוונטי לזכויות היסוד של *כל* האזרחים - משולה לביצוע של פקודת בלתי חוקית בעליל שדגל שחור מתנוסס מעליה

גם השירות המבצעי החשאי, הנועז והיצירתי של קציני יחידת המבצעים המיוחדים - רס"ן ר' ורס"ן א' - לא הכין אותם למאבק שאליו התגייסו בעוצמה ונחישות חסרת פשרות. בשיחה בהשתתפות אסתי סגל הם מגלים איך הכל התחיל, מה הייתה תגובת חלק מעמיתיהם לשירות, עד כמה לדעתם המצב החברתי-כלכלי-ביטחוני מסוכן ומה עוד אפשר לעשות אל מול המתקפה האלימה על הדמוקרטיה. שיחה על התנדבות וסרבנות, על הפער שבין החיסיון למאבק הגלוי, בין הכרת התודה לקריאות הנאצה, על הפוליטיקה והכיבוש וגם על הספק שמדי פעם מתגנב ומרים ראש

את גל"ץ צריך היה לסגור לפני שנים, אומר ירון טן-ברינק, עורך טיים-אאוט תל-אביב. מדובר באנומליה בלתי אפשרית שהתרחקה מאוד מהייעוד המקורי שלה ובפועל משמשת עוד זרוע תעמולה שקרית בשירות השלטון. ובעצם, הכפיפה את עצמה לשירותו של אדם אחד בלבד, כמו שעשו הבעלים, המנהלים, העורכים והמגישים בערוץ 14 ובמידה רבה גם בחברות החדשות של ערוצי הטלוויזיה המסחריים. שיחה קודרת ובלתי משועשעת בעליל על התקשורת הביביסטית, על המכניזם שמפעיל את מנגנון השקרים, וגם על (אולי) הסיכוי לצאת מזה אחרי שמחולל הכאוס ייצא מחיינו

לכל אורך שנות שלטונו מתהדר בנימין נתניהו בחוזקות שלו, בתחומים החשובים לו. אז כבר ממש לא. כי מעבר לטירוף ההפיכה המשפטית שהוא מוביל עם ממשלתו, ע"פ אלון פנקס (כפי שכתב השבוע במאמר בהארץ) הוא נכשל כישלון חרוץ דווקא בתחומים שהיו סלעי קיומו. בסכסוך המקומי הוא מרחיק את ישראל מפתרון שתי המדינות ומקרב אותנו למדינה דו-לאומית; מול ארה"ב הוא פגע קשות במסורת הוותיקה של התמיכה הדו-מפלגתית; ועיקר העיקרים: במשמרת שלו ולמרות הרהב האינסופי - איראן קרובה מאי פעם להיות מדינה גרעינית

העילה המיידית לשיחה עם אלון גרנות, יו"ר איגוד הגולף לשעבר ואחראי תקצוב ורגולציה בוועד האולימפי הישראלי, הייתה עסקת הענק בעולם הגולף - המיזוג בין סבב הגולף החדש (אל.איי.וי) שממומן בכבדות בכסף סעודי, לסבב הוותיק והמוכר, ה-פי.ג'י.איי. לכאורה אירוע ענפי של כיפופי ידיים בין השחקן החדש שעשה הכל בשביל להתקבל למועדון החברים הוותיק והאקסקלוסיבי; בפועל דוגמה נוספת ודרמטית לתהליכים שעובר עולם הספורט המקצועני, עם כניסתם של גורמי כסף וכוח חדשים כמו סין, מדינות במזרח אסיה, רבות מהמפרציות ובשנים האחרונות - ובגדול - ערב הסעודית, ע"ע רכישת רונאלדו ובנזמה, פורמולה 1 ועוד

כל מי ש"עשה קו" בט"ש במילואים שלו, נדהם לשמוע על נורמות המשמרות הבלתי אפשריות שנחשפו בתקרית שהתרחשה בשבת שעברה בגבול מצרים. לדברי עמוס הראל, הפרשן הצבאי של הארץ, מסתבר שזה ממש לא חדש וקורה לא רק בגבול הרדום בדרום. ולא, הבעיה היא לא הגדודים המעורבים וכמובן שסיפורי "המתח המיני" בין לוחמות ללוחמים הוא קשקוש פופוליסטי-דתי-ימני ותו לא. הצבא נקלע ליותר מדי עיסוקים במקביל, מתקשה להסביר הרג של בלתי מעורבים בשטחים (כולל ילדים ופעוטות) ועלול להיגרר גם לכאוס הקטלני שמשתולל בתוך הארץ. אה, וכמובן שלא שכחנו את איראן

השבוע הזה באוקראינה עמד בסימן הפיצוץ שהביא לקריסת הסכר הגדול על נהר הדנייפר וקבר תחתיו אלפי דונמים של כפרים, עיירות וערים ומי יודע כמה הרוגים ופליטים חסרי מחסה עוד יתגלו כשהמים ייסוגו. יאיר נבות סוקר בשיחה מיוחדת את האסון והשלכותיו, מציג את טענות שני הצדדים אבל גם לדעתו, בלתי סביר בעליל להניח שידם של האוקראינים הייתה במעשה. ועם זאת ולמרות הכל, נראה שמתקפת הנגד האוקראינית הגדולה אכן תצא לדרך ואולי כבר החלה

במאמר שפרסם הבוקר (ראשון) בהארץ, ניתח הפילוסוף פרופ' אבי שגיא את הקריאה "בושה", שהתפשטה והשתרשה במאבק הנוכחי נגד ההפיכה המשפטית-משטרית. אבל בעוד שהמוחים מפנים את הקריאה כלפי אלה הבאים להרע להם, האטימות החברתית של הצד השני גורמת לקריאה לחזור אל המפגינים כמו כדור טניס מהקיר. השיחה (החמישית בסדרה) יצאה מהבושה והגיעה מהר מאוד אל משמעות הפלורליזם והניגוד המוחלט שבין סובלנות והכלה - לקבלת מלאה ואמיתית של הזולת. ובעצם, למהות היסודית של חברה דמוקרטית. וזה נוגע לכל תחומי החיים: דת וגזע ומין, מוצא שפה ואמונה, אורח חיים ומנהגים. מוזמנים לשיחה נוספת של (כמעט) אוניברסיטה משודרת

הבוס ברוס נמצא בעיצומו של מסע הופעות עצום ומפרך, כנראה האחרון מסוגו, ברחבי אירופה. ציפי שמילוביץ' ראתה אותו בפאריז ועמוק מתוך ים הדמעות שרדה לכתוב ולספר על החוויה (אחרים ראו ועדיין רואים אותו בכל פינה ביבשת הישנה ומעניין להשוות את התחושות). אירוע אמריקאי גדול אחר מתחיל הלילה בדנוור - סדרת הגמר של ה-נבא. ובעוד שדנוור נאגטס אכן הייתה הקבוצה הטובה במערב, הרי שיריבתה מהמזרח היא הקבוצה הכי בלתי צפויה והתופעה הכי מרתקת מזה שנים: מיאמי היט, שכמעט והחמיצה כליל את הפלייאוף והגיעה לגמר מהמקום האחרון בדירוג המזרח לפלייאוף. שיחה על הדרך ששתי הקבוצות עשו עד הגמר וניסיון להעריך מה הולך לקרות

גם אם באיחור מסוים ביחס לשמועות, יאיר נבות משוכנע שמתקפת הקיץ של אוקראינה תצא לדרך בשבועות הקרובים. ולמרות שנדמה שהרוסים מאוד מכאיבים לאוקראינה - בעיקר בתקיפות מטרות תשתית ואתרים אזרחיים בעורף - המצב בשטח מצביע על חולשה רוסית לכל אורך החזית ובכל המישורים: ציוד צבאי, חיילים לא מקצועיים, קווי הגנה קשים לכיסוי ומוטיבציה ירודה מאוד של הכוחות בשטח. מהצד של אוקראינה, הסיוע המערבי ממשיך לזרום בהיקף חסר תקדים והאוקראינים בתורם הבהירו שלמתקפות על קייב יהיה מחיר, בדמות מתקפת כטב"מים על יעדים יוקרתיים במוסקווה

עמוק בתוך העבודה על המיזם "על הדרך", רגע לפני חופשה קצרה וכמה שינויים שמתוכננים מעבר לפינה, נכון וראוי להזכיר לכם מי זה שמדבר אתכם ואליכם ובעצם לערוך היכרות מחודשת. אז להלן ביוגרפיה מקוצרת, תחנות בדרך ובזמן: ילדות / התבגרות / צבא / עבודה ובעיקר איפה אני נמצא היום, במעבר מסטטוס של "עיתונאי לשעבר" ל"עיתונאי עצמאי". שנתיים של עבודה קשה ללא תמורה כלכלית אבל בהנאה שאין לה שיעור, ולא פחות מזה - סיפוק. ועם זאת ולמרות הכל, הגיע הזמן לחשוב על מימוש כלכלי בפורמט שמתאים לימים האלה: גיוס תמורה (לאו דווקא תרומה) ותמיכה מציבור העוקבים והמאזינים, גם אם בצניעות

ובסוף בסוף השורה התחתונה היא: "ביבי מפחד מחיים". זו הכותרת שהעניק חיים שדמי לטור האישי שכתב (פורסם בהארץ) ובו סיכם את הסאגה המשפטית האבסורדית, הכמעט קפקאית, שהוא עבר בשנתיים האחרונות. החלק השני והאחרון בשיחה הארוכה עם שדמי נפתחת בהכרזה הבומבסטית שלו: "תם עידן הבחירות בישראל" ומסתיים בתחזית (לא חלילה נבואה – "אין יותר נביאים בישראל", כדבריו) אופטימית במפתיע, אם כי כשמבינים במה תהיה ההצלה תלויה ובכמה תנאים תהיה מותנית - החיוך נמוג במהרה. מוזמנים לשיחה על מחאה ומאבק; כיבוש ועוולות; סודות ושקרים, פחד וחשבון (חלק שני ואחרון)

במקרה ואולי ממש לא במקרה, מצא עצמו חיים שדמי - כותב ותסריטאי, עיתונאי ומרצה וגם אקטיביסט - במוקד המחאה הנחושה והמאבק ארוך השנים בבנימין נתניהו ומורשתו. שיחה על התודעה החברתית המפותחת שהחלה אצלו מגיל ילדות ממש, יחד עם הרצון לכתוב ולספר סיפור; על הנטייה להתייצב תמיד לימין החלש, המוכה והמדוכא; על ההתגייסות למאבקים החברתיים - בשטחי הכיבוש וגם בתוך הארץ פנימה. חלק ראשון בשיחה שהחלה בילדות עברה דרך העיתונות והגיעה עד למאבק המכריע של חיינו, כאן ועכשיו. אולי המאבק האחרון

בחסות מסך העשן הכבד של ההפיכה המשפטית וההתנגדות האזרחית מולה, מתרחש כאן אחד ממעשי השוד והביזה הגדולים שידע העולם הדמוקרטי. בשיחה עם אסתי סגל היא מציגה ומפרטת בקושי קומץ מהזוועות החברתיות והאנושיות שגלומות בתקציב המדינה שנכתב בימים אלה. מדובר בגזל אכזרי ושיטתי של הנכסים והזכויות של כלל אזרחי המדינה והעברתם לכיסים הייעודיים של מחוללי ההפיכה האמיתיים: המשיחיסטים של הציונות הדתית, הזרם החרד"לי, המתנחלים, והחרדים על מגוון פלגיהם. המזל היחיד שלנו הוא שפשוט לא יהיה להם מאיפה לקחת את כל הכסף הזה

בן-גוריון ידע שמדינת ישראל חייבת להיות "מדינת העם היהודי" והקפיד לכלול בתוכה את כל המרכיבים והזרמים של העם. בשיחה שחוזרת למושגי היסוד הראשוניים של עצם קיומנו כאן, מסביר הפילוסוף, פרופסור אבי שגיא, את העקרונות שהיו הנרטיב שעל-פיו נוצקו יסודות המדינה הצעירה. לדעת שגיא, ההגדרה "דמוקרטית" חייבת להיות קודמת ל"יהודית" והמדינה - בהגדרה - לא יכולה להיות "מדינה יהודית" אלא "מדינה ליהודים" (כפי שהרצל קרא לספרו: "מדינת היהודים"). שגיא סוקר את הדרך הפתלתלה והשגיאות שנעשו מאז ועד היום, אבל משוכנע שחוק השבות עדיין הכרחי ומהווה תנאי בסיס ומרכיב לגיטימציה לקיום המדינה כמדינת היהודים. פרק רביעי בסדרה

בעוד כחודשיים וחצי ימלאו שנתיים להקמת הפודקאסט "על הדרך": 130 אורחות ואורחים, קרוב ל-300 פרקים, כ-100 אלף הורדות, מאות ואפילו אלפי צופים בכל פרק שעולה בערוץ היוטיוב וזו רק ההתחלה. כמה מילים על ההתארגנות לשלב הבא: עיצוב, טכנולוגיה, נושאי שיחה נוספים, אורחים חדשים וגם כמה מילים על העתיד הכלכלי של המיזם. ומכיוון שבלי פוליטיקה ואקטואליה אי אפשר, אז גם כמה מילים על השלב הקריטי שבו אנחנו נמצאים במלחמת ההישרדות שלנו, המאבק הגדול על עתידנו

לפני חודש מלאו 7 שנים ל"נאום התהליכים" של מי שהיה אז סגן הרמטכ"ל, אלוף יאיר גולן. המילים שלו הדהדו לאורך זמן ארוך והן עדיין בתודעה - רק שהיום נראות ומרגישות כמו פרומו חלבי, מעודן ומרוכך בהשוואה למציאות הקטסטרופלית. בשיחה איתו מודה גולן שהוא אכן היה מדוד וזהיר באותו נאום (כמצופה מלובש מדים); שבהחלט ייתכן שהנאום פגע בסיכוייו להתמנות לרמטכ"ל; אבל הוא לא מתחרט. גולן פעיל מאוד במאבק הנוכחי ועומד על כך שאנחנו רחוקים ממיצוי ארסנל הכלים: מהשבתה כללית של המשק עד לסרבנות נרחבת (כולל בצבא!) ואי ציות אזרחי מסיבי. הוא גם עמל על הקמת תנועת מרכז-שמאל חדשה, משוכנע שתהיה לנו תקומה חברתית וגם פוליטית וגם מתכוון להציג תוכנית מדינית להיפרדות מהפלסטינים

לדעתו של דוד קורצוויל, עו"ד ותיק וכותב מאמרים בנושאים משפטיים (באחרונה מקפיד לפרסם דווקא בכתבי עת שמזוהים עם הציבור הימני והדתי) - קיים פער עצום במידת ההבנה (המאוד נמוכה) שמגלים תומכי ההפיכה שמוביל יריב לוין לבין המתנגדים והנאבקים נגדה, שברובם יודעים היטב מה עומד מולם. לדבריו, לוין מוביל מהלך הרסני ומסוכן שמוביל בוודאות לדיקטטורה, ועושה זאת בחוסר תום לב ("זה רק השלב הראשון"). הוא מתנגד בחריפות לשינויים בוועדה לבחירת שופטים ("נזק לעשרות שנים"), מסביר את ההבל והבורות שבמתקפה על עילת הסבירות וקובע שדווקא המצדדים בהפיכה הם גנבי השלטון האמיתיים

בקצה של שרשרת אירועים כלכליים, פוליטיים ומדיניים שמתרחשים בעשרים השנים האחרונות ויותר - שורה ארוכה מאוד של מדינות, באזורים שונים של העולם, עומדות על סף פשיטת רגל וקריסה כלכלית טוטאלית. דודו קינן ("רוח-מין-הון"), איש העסקים הישראלי שפועל בהודו, סוקר את תולדות והסיבות להידרדרות הכלכלית העולמית, קריסת הגלובליזציה, העלייה באחוזי האבטלה, המחירים המאמירים והאינפלציה הקשה שמרימה ראש - מה שמביא לאי-יציבות חברתית במדינות ענק, תסיסה שעלולה להגיע לעוני קשה וסכנת רעב. ואין היום מבוגר אחראי (מעצמה דומיננטית עשירה אחת) שיחלץ את העולם. השורה התחתונה: התיקון ייקח זמן (לפחות עשור) ויהיה מדמם

מערכת המשפט אכן זקוקה להתרעננות, להרבה מאוד תקנים חדשים, לעדכון נושאים כמו זכות העמידה בבג"ץ, שמירה קפדנית על זכויות חשודים ועוד - בוודאי שלא למהלכי ההפיכה שאליה דוחפת ומובילה ממשלת ישראל. מני מאוטנר, משפטן בעל שם עולמי ופרופסור אמריטוס באוניברסיטת ת"א, קובע שיותר מכל גוף אחר -  המערכת שכן זקוקה לרפורמה היא דווקא הפרקליטות, שלדעתו מתנהלת בכוחנות מוגזמת, אינה שומרת על זכויות חשודים ונאשמים במקרים רבים מדי ולעיתים אף גורמת לעיוות דין. הוא גם מתנגד להתערבות המוגזמת של בג"ץ בהחלטות שהן במהותן פוליטיות, כולל מינוי שרים

ספק אם ההיסטוריה האנושית - בוודאי המודרנית, המערבית, הדמוקרטית - ידעה מהלך כל-כך מהיר ומדהים של השמדת ערך טוטאלית כמו זו שאנחנו חווים היום. כבר ארבעה חודשים שהראש נלחם בגוף ומתעקש לחסל אותו, בעוד שהאברים החיוניים נלחמים על הישרדותם בשארית כוחם. שיחה בגוף ראשון על אירועי הימים האלה, הסיכוי לשרוד אותם ולמה בעצם אפשר לצפות בסוף הסיבוב הנוכחי בטווח הקצר והבינוני (בטווח הארוך באמת שעדיף לא לעסוק כרגע). ועל הדרך, החג "שלנו" מעבר לפינה ממש, אבל גם הוא כבר לא יהיה מה ש(אולי) היה פעם

השלגים הפשירו, הבוץ התייבש, המלחמה נכנסה עמוק לשנתה השנייה וכולם מתכוננים לשלב הבא: האוקראינים מתכננים מתקפת נגד מסיבית שעשויה לצאת לפועל בכל זמן בקרוב - הרוסים מתכוננים ומתבצרים. יאיר נבות, שעוקב ומסקר את האירועים במזרח אירופה, מתאר ומסביר את הסיטואציה הנוכחית ומשרטט את מצב הכוחות ומצב הרוח בשטח: האוקראינים הנחושים, החמושים ובעיקר אלה שנלחמים על הבית; ומצד שני הרוסים הרחוקים מהמולדת, החבולים מאוד, עם צבא מקרטע שנסמך (גם) על שכירי חרב שלוחי רסן וחסרי רחמים, כוח שכולל גם אסירים שמשמשים כבשר תותחים. ובנפרד, שוחחנו גם על הדרך שבה אנחנו - הישראלים - נראים ממבט מרחוק (ממערב וגם ממזרח אירופה) בימים הסוערים של המאבק על הדמוקרטיה

הימים לגמרי לא פשוטים, המאבק עוד יהיה ארוך ומתיש, ההצלחה ממש לא מובטחת - וכל זה עוד לפני שדיברנו על ה-נבא. אז כמו שאומרת ציפי שמילוביץ': הגענו לתקופה הכי טובה של השנה. האביב הגיע לארה"ב ואיתו הפלייאוף של ליגת הכדורסל הטובה בעולם. אז מכיוון שכולנו זקוקים לחסד ובעיקר למעט אסקפיזם, הלכנו על שיחת ספורט נטו. דיברנו על המירוץ המטורף של הלייקרס (אחרי פתיחת עונה מזעזעת); על הקשיים של פניקס (אמש הם כבר ניצחו); על הפריחה של סקרמנטו (הנפלאה) ועל (אולי) סוף הדרך של שושלת גולדן-סטייט  (הפסידו את שני המשחקים הראשונים ואיבדו את דריימונד גרין למשחק מס' 3 הקריטי). מוזמנים

כאשר ראש הממשלה, בנאומו בשבוע שעבר, התפאר בכך שהוא "טיפול בסרבנים", אבי שגיא פשוט רתח מזעם. כאחד מכותבי מסמך "רוח צה"ל" וחבר בוועדה שבוחנת הענקת פטור משירות לטוענים לסירוב מטעמי מצפון, שגיא מכיר היטב ומקרוב את הנושא, את ההבדל בין סרבנות מצפון, פציפיזם ואי ציות אזרחי וקובע: לדברים של נתניהו אין שחר. בפרק השלישי בסדרת השיחות עם פרופ' שגיא, מתמקדת השיחה במעמדו וזכויותיו של האזרח מן השורה מול גחמות השלטון, הכלים שעומדים לרשות האזרחים, מהות אי הציות האזרחי, ההגנות שעומדות למוחים והסיכוי להצליח במאבק מול גורמי הכוח

ספק אם קיימת היום אסטרטגיה ישראלית כלשהי מול איראן - אבל גם אם הייתה כזאת, ספק אם יש לישראל כלים ותמיכה בינלאומית לבסס אותה. האיראנים (כמו העולם כולו) מתבוננים בעניין רב ובסיפוק בהשמדת הערך הבלתי נתפסת שמובילה ממשלת ישראל הנוכחית, שעוסקת אך ורק בקידום הפיכה משפטית-משטרית. השיחה עם ערן עציון, לשעבר סגן ראש המל"ל, עוסקת במעמדה של ישראל - שבהיעדר הסכם בין המערב לאיראן (הפרחים לנתניהו וטראמפ), כוונתה הגלויה של ארה"ב להתרחק מענייני המזרח התיכון וההתקרבות בין טהרן למוסקבה וריאד - הולכת ומתרחקת מהמעמד של מעצמה אזורית שרכשה לעצמה במשך שנות דור

באמצע חודש דצמבר 2022, עוד לפני שהושבעה ממשלת הימין הנוראית, החלה להתארגן הקבוצה שממנה התפתח המאבק החברתי-אזרחי העצום שמתנהל כאן קרוב לארבעה חודשים. רגע לפני השבת ה-15 ברציפות שבה ייצאו מאות אלפי אזרחים מבתיהם ויפגינו בכל פינה בארץ, שיחה עם אחד ממייסדי ומובילי מטה המאבק, עו"ד גלעד שר. שיחה על ההתארגנות, ההיקף, הניהול השוטף, החיבור המדהים בין המוני בני אדם שמייצגים מאות קבוצות וסקטורים; על הקשיים, ההצלחות והתקוות. המאבק עדיין רחוק מסיום, אבל מטה המאבק מציע ומקדם חוזה חברתי חדש: יוזמת העצמאות

מותו של מאיר שלו תפס אותנו לא מוכנים. זה היה ממש הלם. רובנו לא הכרנו אותו אישית, אבל חשנו כאילו כן. שיחה ספונטנית, קצרה ובעיקר כואבת עם אסתי סגל על האיש שדיבר בשפה שלנו; האיש שדרכו חשנו במגע ובריח של האדמה שעליה פסענו; שבאמצעותו חזרנו אל הצמחים, הפרחים וגם הקוצים של ילדותנו; שאיתו חזרנו אל הדמויות שהיו האנשים האמיתיים של הדור שלנו ובעיקר הדור שקדם לנו. אף אחד לא כתב כמו מאיר שלו, אף אחד לא ריתק כמוהו, אף אחד לא היה דומה לנו כמוהו. כמה חיכינו לספר, לרומן החדש שלו. שכבר לא יהיה

מצד אחד, כל ההערכות המוקדמות לגבי הידרדרות המצב הביטחוני מתממשות לנגד עינינו ממש: פיגועים קטלניים בשטחים, טפטופי רקטות בצפון ובדרום, מתיחות ועימותים קשים בהר הבית - ואנחנו עדיין יותר משבוע עד לסוף הרמדאן וחגי האביב. שיחת העדכון עם עמוס הראל, הפרשן הצבאי של הארץ, נוגעת בסאגת פיטורי גלנט (שאמש נתניהו ביטל סופית), באמירות הלא ייאמנו של נתניהו בפורום מטכ"ל ("קיבלתם 70 מיליארד שקל"), במתיחות בגבולות בצפון ודרום ובהערכת אמ"ן על הסבירות שגברה להידרדרות למלחמה בשנה הקרובה

דונלד טראמפ הגיע לניו-יורק כאילו היה קיסר מודח שהושפל וירד מכנסיו, הואשם רשמית בשורה של עבירות וחזר לפלורידה. האם זה ימנע ממנו לנסות לרוץ שוב לנשיאות? כנראה שלהיפך. ובענייננו: גם אחרי שנשיא ארה"ב אמר שהוא "מודאג ומאוכזב" ממה שקורה בישראל; וגם אחרי שהבהיר במילים בוטות שנתניהו לא יוזמן לביקור ממלכתי בבית הלבן בעתיד הנראה לעין - המדיניות האמריקנית מול ישראל לא צפויה להשתנות. ציפי שמילוביץ' טוענת שביידן ישמור על היחסים המיוחדים עם ישראל כמעט בכל תנאי ומול כל ממשלה ישראלית. ולבסוף, בשביל שנישאר עם מעט טעם טוב בפה, החלפנו כמה מילים על ליגת ה-נבא - רגע לקראת סיום העונה הרגילה והכניסה לפלייאוף

הרבנים, הפוליטיקאים, הוגי דעות ובעלי תפקידים שנושאים לשווא את שמה של הציונות הדתית שהייתה פעם, לא מאמינים בדמוקרטיה ובעצם כופרים בה. הם פועלים כפי שעשו ההם שאסור להזכיר לפני כך וכך עשרות שנים: מרגע שנבחרו הם נאחזים בסמכות ובכוח ועושים הכל בשביל לחסל את הדמוקרטיה והחופש. בשיחה השנייה בסדרה עם הפילוסוף, פרופ' אבי שגיא הוא מקעקע את יסודות המחשבה והמדיניות של הזרם העכור שהוא הציונות הדתית העכשווית, מחדד את הגדרות הדיקטטורה וקובע במפגיע: היא כבר כאן. ועדיין, אחרי ולמרות הכל, הוא מאמין שהמאבק האדיר יישא פירות מסיבה פשוטה אחת: אין לנו ברירה אלא לנצח

השיחה עם פרופסור אבי שגיא - פילוסוף, הוגה ופובליציסט ואחד ממנסחי "רוח צה"ל", הקוד האתי (העדכני) - הוקלטה פחות מ-12 שעות לפני שנתניהו טרף את כל הקלפים, פיטר באבחה את שר הביטחון גלנט והביא להתנערות הלאומית הספונטנית והבלתי נתפסת שהתרחשה לאורך כל הלילה. בשביל לשמור על מידה של אקטואליות במחול הטירוף, הקלטנו פתיח מאוחר ועדכני, אבל המהות נשארה נוקבת: מדינת ישראל נמצאת בצלילה חופשית לכיוון של דיקטטורה מקיפה ומלאה. ושיהיה ברור: עצירת החקיקה תהיה, במקרה הטוב, הפוגה זמנית בלבד

השיחה עם דן עדין, עורך-דין תל אביבי שמתמחה בנושאי קניין רוחני, הוקלטה לפני אירועי אתמול ואמש. אבל גם בהאזנה מאוחרת, נראה שלא באמת נסחפנו אחרי טרנד האופטימיות הזהירה, שרצתה להאמין שאולי משהו ייעצר. שיחה מפוכחת על ריצת האמוק של לוין ורוטמן שבפועל הצילה אותנו מתרדמה שהייתה נהפכת לתרדמת; על הריכוך לכאורה, שאם יעבור ייגמר באסון; על ההתעוררות וההתנערות של אנשים שמעולם לא היו חלק ממחאה כלשהי והיום מסורים לה לחלוטין; על דמוקרטיה, דמוגרפיה, הכוח של האליטות והעתיד המעורפל

נדירים המקרים שבהם אפשר לקבל עדות מבפנים, בזמן אמת כמעט, על מערכת המשפט - המערכת האזרחית שהיא אולי הכי מסתורית עבור הקהל הרחב. שרה חביב, שפרשה אחרי 13 שנות שיפוט בדרום (דיברנו בגלוי גם על נסיבות הפרישה), עונה על כל השאלות ומספרת איך הדברים קורים באמת: מהרגע שבו אופציית השיפוט עולה על הפרק, מסלול הבחירה וההכשרה, השגרה השוחקת של העבודה השוטפת, אופציות הקידום, המניעים הנסתרים במערכת ומחוצה לה, המרדף הבלתי אפשרי לסיום תיקים - ועד לרגע שבו את/ה מבין/ת שהדרך למעלה נחסמה. וכמובן ששוחחנו גם על ההפיכה המשפטית וסכנות המשבר החוקתי

מצד אחד קבלת הפנים הקפואה שבה התקבל סמוטרי'ץ בוושינגטון, הדאגה הכנה המופגנת בערוצים השקטים, התבטאויות של סנאטורים וגם ההזמנה לבית הלבן שמבוששת להגיע - מצד שני הנימוס והזהירות האופייניים לנציגי הממשל ביחסים עם ישראל. לדעתו של אמיר תיבון, מי שהיה שליח הארץ בוושינגטון והיום עורך המשנה של מהדורת הארץ באנגלית, ביידן עוד לא השתמש בתותחים הכבדים (נניח, הימנעות מהטלת וטו במועצת הביטחון) אבל בהחלט מעביר מסר תקיף של דאגה בנוגע להפיכה המשטרית. וגם אסור להתעלם מהזרמים הגועשים בצד של יהדות ארה"ב, זו הממסדית וגם האחרת, הלעומתית

לקראת ההתכנסות מס' 11 בקפלן ובכל רחבי הארץ, קרן הבר חוזרת לשיחה על המשבר החוקתי שבפתח. על מצבם הבלתי האפשרי כמעט של אזרחי ישראל הערבים, על המניעים והשאיפות הגלויות ובעיקר הסמויות של מחוללי ההפיכה וגם על הסימנים שאפשר לתת במאבק הנוכחי: מאבקן של קבוצות האיכות באוכלוסייה, מלחמתו של דור המייסדים (לפחות בעיניו) שנדחק לפינה (הוא ויורשיו ודומיו) ומנסה להשיב את העטרה ליושנה וגם על הטרנספורמציה שעבר הדגל הלאומי - מסימן ההיכר של הצד הפשיסטי לסמל המאבק נגדו

בהפוך על הפוך, אומרים עורכי הדין שחר בן-מאיר וניר אלפסה, ייתכן שאנחנו צריכים להודות ליריב לוין ושמחה רוטמן על ריצת האמוק שלהם להעברת חוקי ההפיכה. כי אם הם היו פועלים בשיטת הסלמי ההונגרית למשל, כנראה שהיו מצליחים להשחיל לנו אותה בלי שנרגיש. שיחה על מרכיבי ההפיכה המתקדמת בקצב מטורף, מעמדה וסיכויי הישרדותה של היועצת המשפטית לממשלה, הסיכוי להגיע למשבר חוקתי וכיצד הוא ייראה בפועל, השפעת המהלכים על משפט נתניהו ועוד. ובשורה התחתונה - ייתכן שמעז ייצא מתוק והתגובה הציבורית האדירה (מחאה שמחוללי הכאוס ממש לא צפו את היקפה ועוצמתה) תביא בסופו של דבר לשינוי מקיף בכללי המשחק

אומרים שאורח לרגע רואה דברים שהמקומיים כבר לא מרגישים, אבל בשיחה עם יאיר נבות מסתבר שזה לא תמיד מדויק: בביקור המולדת שלו שהסתיים לפני כשבוע הוא חש בדיוק את מה שעובר עלינו בימים השחורים האלה. אבל הוא חזר למקום מושבו הקבוע ומדווח משם על מצב העניינים באוקראינה, רגע לפני שהחורף נגמר, האביב מעבר לפינה ויחד עם השלגים המפשירים כך גם ההבטחות למתקפות האביב והקיץ - של שני הצדדים. ועל הדרך הוא מספר גם על המחאות האפקטיביות בגיאורגיה - אירוע שגם אנחנו וגם הממשלה יכולים ללמוד ממנו דבר או שניים על עוצמת העמידה האזרחית

כשהעבודה על פאודה נכנסה לשלבים המכריעים והעמוסים שלה, הבין התסריטאי אבי יששכרוף שלא יוכל לתפקד כעיתונאי במשרה מלאה וכם להשלים את העבודה על היצירה הטלווזיונית. אז הוא לקח פסק זמן ויחד עם שותפו, השחקן ליאור רז, הצליח להביא למסך את אחד הפרויקטים המרשימים שיצאו מכאן - סיפור הצלחה ברמה בינלאומית. וזו הייתה רק ההתחלה. שיחה על מה שקורה בחצר האחורית שלנו וגם בלוס אנג'לס, על הגשמת חלום שבעצם אפילו לא היה כזה, על התוכניות לעתיד הקרוב והרחוק וגם על המציאות המקומית הכאוטית

בלי שהתכוון לכך, מצא עצמו סא"ל (מיל') עמר דנק, נווט בדימוס בחיל האוויר, בלב מחאת צוותי האוויר המתנדבים. דווקא בגלל העובדה שהוא כבר לא איש צוות אוויר פעיל, יכול דנק - היום חוקר במכון אלרום של חיל האוויר ואוניברסיטת ת"א - להסביר במילים ברורות ובפנים גלויות את התפקיד הקריטי שממלאים מתנדבי המילואים במערך המבצעי של החיל, את הנרטיב של חבריו המוחים ("הפסקת התנדבות לא יכולה להיות סרבנות") וגם להבהיר את המשמעות המעשית והסכנות שאורבות להם אם ההפיכה המשפטית-משטרית לא תיעצר

בשיחה בספייס בטוויטר שאירח אתמול עו"ד דן עדין בסיועו של און עזריאל, התארחה ד"ר רונית לוין-שנור - מרצה בכירה למשפטים באוניברסיטת רייכמן, ממקימות פורום המרצות והמרצים למשפטים למען הדמוקרטיה. השיחה עסקה ב"מתווה הפשרה" כביכול שגיבשו יובל אלבשן ודניאל פרידמן (יחד עם עוד כמה גורמים). בשיחה בספייס עו"ד לוין-שנור פירקה לגורמים את סעיפי המתווה והסבירה והדגימה עד כמה מדובר באותה מזימה לשינוי המשטרי - אותה הפיכה משפטית, רק בתחפושת. מוזמנים להקשיב להקלטת השיחה

זה עדיין לא שיטפון, אבל ניצני ההתנגדות (עדיין לא ממש סרבנות) של יחידות ספציפיות - חלקן קריטיות לכשירות המבצעית של הצבא - מטרידה מאוד את מערכת הביטחון, מהרמטכ"ל דרך מפקד חיל האוויר ועד למפקדים בדרגי הביניים. לדברי עמוס הראל, הפרשן הצבאי של הארץ, הדילמה מתגלגלת גם לפתחו של שר הביטחון גלנט, שבינתיים מנסה להלך בין הטיפות. עם זאת, ברור שאם הדהירה להפיכה לא תיבלם - הצונאמי בוא יבוא. ובינתיים הטרור הפלסטיני בשטחי הגדה לא עוצר ואף אחד גם לא טורח לבלום את השתוללות המתנחלים, אפרופו הפוגרומים בחווארה

כשמנסים להביט על הפוליטיקה המקומית של הימים האלה ממעוף הציפור, קשה להבין איך הפוליטיקאי הכי מיומן, ותיק והכי חשדן וערמומי שהיה כאן, נפל שבי בידי אנשיו ושותפיו עד למצב של אין מוצא. לדברי טל שלו, הכתבת והפרשנית הפוליטית של וואלה! ניוז, נתניהו לא שולט באירוע. הוא חלש מאוד, מבודד, מורתע  ולגמרי לא צפה את ההשתוללות של רוטמן ולוין. שיחה על מערכת פוליטית שסועה, מפוררת וכאוטית; על הניסיונות העלובים להגיע לפשרה כלשהי; על הנשיא שמנסה כמיטב יכולתו אבל אופיו ויכולותיו לא יספיקו. שיחה כבדה על מערכת שאיבדה שליטה

בסוף, אחרי הכל, מדובר בבני אדם שרוצים לדבר. שעושים כל מה שהם יכולים שקולם יישמע. זו השורה התחתונה של אורית פרלוב, מומחית לענייני רשתות חברתיות שעוסקת בניתוח הלכי הרוח ומגמות באמצעות המדיה החדשה במדינות הערביות במסגרת המכון למחקרי ביטחון לאומי. בשיחה מדגישה פרלוב שהיא לא עוסקת בערביי ישראל ובסכסוך המקומי, אבל כמובן שהגענו גם לכאן: לשכם ולג'נין, לגוב האריות ולדור הצעיר של האינתיפאדה. שיחה על העולם הערבי שסובב אותנו - כמעט חצי מיליארד בני אדם שקולם לא תמיד נשמע; וכשזה קורה, כמעט תמיד מדובר במאבקים לחופש וזכויות אדם. וגם, מה לעשות, באלימות רצחנית

כמו רבים אחרים, גם גונן בן יצחק - האדם הכי מחובר לענייני המאבק והמחאה בימים אלה - נקלע במקרה לאירוע המספרה בכיכר המדינה. וכמעט כמו כל מי שהיה שם בפועל ולא ניזון משמועות ודיס-אינפורמציה, גם הוא מודה שזה היה הרבה יותר מצחיק ממסוכן. ובין לבין, כעו"ד בשירות המאבק הוא משחרר ומייצג עצורים וטורח סביב השעון על איסוף, מיון ופרסום חומרים שיביכו את מחוללי הכאוס. וכמי ששירת בשב"כ, הוא כואב את ההתנהלות הכושלת מול הטרור היהודי בשטחים, אבל מקווה שביום פקודה ראשי הארגון יבחרו בטובת המדינה ולא בזו של המנהיג

אחרי ששירת ככתב לענייני פלילים בגל"צ ונפל על שידור היסטורי ונורא במשמרת שבה נרצח רבין, נסע יריב בן יהודה לארה"ב לעשור שלם. אחרי שחזר לארץ הוא מקפיד לשלב ולאזן בין שלל תחומי העיסוק שמהם הוא נהנה באמת (לא עיתונות): עסקים, מוזיקה, תיאטרון ועל הדרך גם מחאה חברתית בשלל פורמטים, כולל פינה מוזיקלית בועטת ששידר בתוכנית של גיא זוהר (שיר מקורי שכתב לפינה משודר בסוף הפרק). המצב משפיע עליו כמו על כולנו, אבל הוא בכל זאת אופטימי וגם רומז שמה שראינו עד עכשיו במחאה הוא כאין וכאפס לעומת מה שעוד נראה

אם היו מציעים לו לחזור מחר בבוקר למשרד הבריאות, ניצן הורוביץ היה מתייצב ללא היסוס. חודשיים אחרי שמסר את המפתחות לאריה דרעי (...), הורוביץ לא מצטער לרגע על המשימה הבלתי אפשרית שנטל על עצמו, בעיצומו של המשבר הגדול ביותר שהמשרד ידע. שיחה על ממשלה ובריאות, על חיבורים פוליטיים שנחשבו דמיוניים, על השמאל שנעלם ועל מרצ שנגרסה ואבדה בדרך. ואיך ייראה העתיד הפוליטי? הורוביץ משוכנע שמודל ממשלת השינוי - שחיבר בין הימין הקשוח לשמאל האידיאולוגי, המרכז הפרגמטי והמיעוט האתני - יהיה המפתח לריפוי הפוליטי והחברתי בעתיד

הפגנות הענק; הפעילויות המתוכננות ופעולות הגרילה מול הבתים של חברי קואליציית ההרס; המחאות במהלך ובתוך אירועים שבהם משתתפים מקבלי ההחלטות. עשרות ואף מאות קבוצות של אנשים מכל תחומי החיים - בעלי תפקידים לשעבר, אנשי ציבור בעבר ובהווה; אנשי צבא, משטרה וארגוני ביטחון בדימוס; מיליונרים, אמידים וגם כאלה שבקושי סוגרים את החודש. כולם קלטו בחודשיים האחרונים שאם הם לא ייצאו לרחוב, לא יהיה להם רחוב לצאת אליו. שיחה נוספת עם אסתי סגל על האנשים שמהם מורכב המאבק הגדול והחשוב של חיינו

במאמר שפרסם בעיתון "הארץ" היום (רביעי), קרא הפרשן המדיני אלון פנקס לחברי הכנסת של האופוזיציה (בהנחה שאכן קיימת כרגע אופוזיציה) לא לשתף פעולה עם הקרקס של לוין ורוטמן, לנטוש את דיוני ועדת החוקה ואולי אפילו להתפטר מהכנסת, כולם כאיש אחד. בשיחה איתו הסכמנו שזה כנראה לא יקרה, אבל לדעתו של פנקס כלל לא בטוח שיעלה בידם של נתניהו וחבורתו לממש את מזימותיהם (הפרטים בשיחה עצמה). מה שכן, כרגע אנחנו דוהרים למשבר חוקתי חסר תקדים שיהיה משולב עם קטסטרופה כלכלית, כשברקע מתנהלת ומתעצמת מחאה אזרחית אדירת ממדים שכמותה לא חווינו כאן מעולם

מתוך מאמר שכתב השבוע עורך טיים אאוט תל-אביב: "ימיה האחרונים של הדמוקרטיה הישראלית לא ישודרו בטלוויזיה. ברגעים שבהם היא תחרחר את נשימותיה האחרונות, עם השלמת חקיקת חוקי ההפיכה, יתווכחו בטלוויזיה אם מחוץ לכנסת יש חצי מיליון מפגינים או אולי רק 50 אלף...". שיחה עם כותב המאמר, ירון טן-ברינק, בהמשך לסדרת השיחות על קריסת העיתונות בישראל בשנות נתניהו בכלל, בשנתיים האחרונות, בחודשים האחרונים ובימים האלה בפרט. השורה התחתונה: התקשורת הישראלית (ברובה) מכרה את גופה ונפשה לשטן ואם לא יקום כוח מסיבי שיגובה בהון אמיתי, לא תהיה לנו תקומה

זה היה אחד הסופרבולים האיכותיים והמהנים של השנים האחרונות, בין שתי הקבוצות הכי טובות בליגה ובין שני הקווטרבקים המצטיינים של העונה. משחק נהדר שבסופו הטוב מכולם - פטריק מהומס מקנזס סיטי צ'פס - ניצח את האיגלס מפילדלפיה. ציפי שמילוביץ' צפתה, התרגשה ומדברת על זה. בנוסף שוחחנו כמובן על עונת הטריידים באן.בי.איי,  שהכותרת הגדולה שלה היא פירוק הניסוי הגדול של ברוקלין, שהעבירה לדאלאס את קיירי אירווינג; ובעיקר - וזה הסיפור העצום - את קווין דוראנט לפניקס. שיחה על הקבוצות הגדולות, על השחקנים הבולטים וגם על הנפילות - רגע לפני פגרת האול-סטאר והכניסה לישורת האחרונה

מאות אלפי ישראלים קמו בבוקר והבינו שאם לא יעשו מעשה לא יהיה להם עוד בית. ומאז הם מארגנים ומתארגנים, קמים והולכים, יוצאים איש ואישה, הורים וילדים, זקנים וצעירים - ומייצבים: מדי מוצ"ש בת"א ובכל רחבי הארץ; באמצע השבוע בהפגנות מאולתרות וצעדות ספונטניות; סטודנטים ותלמידים, מרצים ומורים, עם שלם עצום ורב. שיחה עם אסתי סגל שמרכזת את פעילויות המאבק והמחאה באתר ייעודי, מקבלת ומעבירה את ההודעות, משתפת מיקומים, מעלה תמונות ומפיצה סרטונים. ומי יכול להישאר אדיש למראה התמונות שהגיעו היום מירושלים. ובסוף ננצח כי אין לנו אופציה אחרת

שיחה נוספת בסדרה על האנשים שמאחורי המאבק נגד ההפיכה המשפטית, והפעם מהכיוון המשפטי. כמו שקרה בקבוצות האחרות, גם פרופסור איסי רוזן-צבי (אוניברסיטת ת"א) וחבריו התגבשו באופן ספונטני ומאוד מהיר והקימו את קבוצת האקדמאים (שפעילה יחד ובמתואם עם שאר הקבוצות) - כשהבינו עד כמה הסיטואציה מסוכנת והרסנית. שיחה על מחאה ומאבק, על אמצעי ההתנגדות שנותרו לאזרחים, כמה מילים על הדילמות המשפטיות שמציבה החקיקה המדוברת ועל קשרי הגומלין שבין המשפט לפוליטיקה

מאפיין שבולט מאוד במאבק הציבורי הנרחב נגד ההפיכה המשטרית, הוא ההתגייסות הספונטנית על פי סקטורים של אזרחים שחרדים מפני העתיד. אחד הענפים הסקסיים בתחום הוא ענף ההייטק - מנוע הצמיחה של הכלכלה הישראלית בעשורים האחרונים. שאול אולמרט, יזם הייטק שהקים וניהל כמה חברות מצליחות בתחום, פועל היום בישראל אחרי כמה שנים בחו"ל ומושקע רובו ככולו בפעילות במסגרת קבוצת ההייטק של המאבק והמחאה החברתית האזרחית. וכמו רבים מחבריו, גם הוא חושש שהרכבת הדוהרת של החקיקה לחיסול הדמוקרטיה תביא לבריחה אפשרית של ההון והמוחות

מאחורי הקלעים של המאבק הציבורי המתרחב במזימת ההפיכה המשטרית-משפטית פועל גלעד שר - גם כעורך-דין ובעיקר כאיש של חיבורים, יוזמות שלום ומאבקים חברתיים - יחד עם רבים וטובים אחרים, לארגן ולרכז ככל הניתן את כל הכוחות המשתתפים, לחדד את המסרים ולבזר את המחאה לכל רחבי הארץ (והעולם). והמאבק אכן המוני, מתמיד, עיקש ונחוש - עם ואולי גם בלי הארגון והניהול המרכזי. שיחה על מהות ומטרות המאבק, על מה שעלול לקרות אם הנאשם וחבר מרעיו יצליחו במשימתם, על סיכויי המהלכים המשפטיים (נבצרות ועוד) וכרגיל אצל גלעד שר - גם על התקווה

חודש ומשהו לממשלת נתניהו-בן-גביר-סמוטריץ' - עם רמטכ"ל חדש, שר ביטחון חדש וגם שר התנחלויות ייעודי חדש במשרד הביטחון - השטח לא ממתין לשחקנים החדשים. שיחה עם עמוס הראל, הפרשן הצבאי של הארץ, על בן-גביר שנראה בהלם מול המציאות המדממת שאליה נקלע "במהלך סעודת השבת"; על הרמטכ"ל הלוי שיצטרך להסתדר עם עמיתו-יריבו זמיר שמונה למנכ"ל משרד הביטחון; על סמוטריץ' שעובד במלוא המרץ עבור ההתנחלויות והמתנחלים ועל נתניהו שנשאר לגמרי לבדו כ"מבוגר האחראי" (התיאורטי). וגם אם נכון שכרגע השטח עדיין לא בוער ממש, זה עלול להשתנות ברגע אחד

כשעלתה לארץ בתחילת שנות ה-90, קיבלה אמה של הנערה קסניה סבלוטבה עצה מפקיד ההגירה: תשלחי את הילדה לחינוך הממלכתי-דתי. וכך התגלגלה סבטלובה לאולפנה דתית-לאומית בירושלים, למדה בקפדנות וגם חזרה בתשובה - עד שהתחילה לשאול את עצמה שאלות והגיעה למקום שהיא נמצאת היום: חילונית, ליברלית ושמאלנית (בוודאי שמאלה מהמרכז). היא נעשתה עיתונאית חרוצה, למדנית, דוברת 4 שפות והיום דוקטורנטית וחוקרת בנושא יחסה של מצרים לישראל בעשורים האחרונים. שיחה על רוסיה ואוקראינה, ישראל ושכנותיה, עלייה וקליטה, יהודיות וישראליות ולאן אנחנו הולכים במרחב המזרח-תיכוני הפרוע

בין כל שאר הדברים שאפשר לייחס לו ומתרחשים בגללו, בנימין נתניהו מציב דילמה ארוכה ומתמשכת לכותבי הטורים, הבלוגרים, כותבי פרוזה וגם בעלי הפודקאסטים: עד מתי? כמה נדבר עליו ומה עוד נחדש? השיחה עם הסופרת והפובליציסטית ("הארץ") איריס לעאל עוסקת גם בשאלה הזו, חוזרת למקורות האפשריים של התופעה ועוסקת גם בטיבם ומהותם של אלה שמתיימרים להיות יורשיו. שיחה על מאבק, חברה, מחאה, על משתפי הפעולה ועל מנהיגות ועל אומץ לב ציבורי. ובזהירות המתבקשת, לעאל בכל זאת שומרת על מידה של אופטימיות בנוגע לתוצאה הסופית של המחאה הנוכחית

קנצלר גרמניה שולץ היסס ועיכב את ההחלטה בדבר העברת טנקי לאופרד 2 לצבא האוקראיני, אבל הלחץ האמריקני הכריע בסופו של דבר. הרוסים כצפוי התרעמו ואיימו, ויאיר נבות מעדכן על הפצצות מסיביות שלהם על ערים באוקראינה באמצעות טילי שיוט ומל"טים מתאבדים. כרגע נראה ששני הצדדים מתארגנים לאביב, שבו צפויות להתחדש המתקפות הקרקעיות. ובנפרד: איך אירופה מקבלת את הממשלה החדשה? מה יעשה האיחוד וכיצד יגיב על המהלכים לריסוק מערכת המשפט כאן? נושא מרתק לבחון, אפרופו הניסיון המצטבר מול הונגריה (חברת האיחוד), פולין וטורקיה

דברים בשם אומרם: "השלום היחיד שאפשר וצריך היה לעשות באמת הוא בינינו לבין הפלסטינים... "זה לא שלום בין מדינות אלא בין עמים... "אנחנו דומים להם והם לנו הרבה יותר ממה שאנשים מבינים... "הם מכירים אותנו הרבה יותר ממה שאנחנו מכירים אותם וכאן אנחנו בבעיה... "מה שהיה הקו הירוק כבר נמחק ובפועל חזון שתי המדינות כבר לא יתגשם... "נהיה סוג של מדינה דו-לאומית". אורן כהן, עיתונאי ועורך מתחילת שנות השמונים ועד היום, בשיחה מרתקת על המסע המרתק שעשה מבאר-שבע דרך עזה ובנותיה, דרך רדיו וטלוויזיה  עד למערכת עיתון כלכליסט היום

ישראלים שחיים בחו"ל ומגיעים ארצה מדי פעם, חווים במהירות כפולה ומשולשת את הדברים שעוברים עלינו. אנחנו לא תמיד מודעים למה שקורה לנו ומה שנהיה מאיתנו. הרעש, הצפיפות, גסות הרוח, האלימות; התרגלנו לכך שהערים שלנו חפורות והמדרכות הן שדה קטל; שכבר אין לנו סניפי בנק או דואר; שהביורוקרטיה היא קטסטרופה ועד כמה שהכל כאן נורא יקר. את ציפי שמילוביץ', עשור ויותר בארה"ב, קשה להפתיע - ובכל זאת. כי גם אם אפשר להוציא אותנו מישראל ובלתי אפשרי להוציא את ישראל מאיתנו - יש כאלה שאנחת הרווחה משתחררת מתוכם כשהם נוחתים בשלום במולדת החלופית

את מה שנתניהו וחבורתו לומדים עכשיו, דיקטטורים מודרניים כבר הספיקו לשכוח. דיקטטורים במסווה כמו אורבן, ארדואן, מורבייצקי, שאבז, פוג'ימורי ואחרים רכבו על השיטה הדמוקרטית בשביל להיבחר - רק בשביל לשנות את החוקים והכללים רגע אחרי. הם השיגו שליטה טוטאלית באמצעות כיבוש כל מוקדי הכוח - מהפרלמנט, דרך מערכת המשפט, שומרי הסף ועד לתקשורת. עמר דנק, נווט בדימוס שעוסק במחקרים אסטרטגיים במסגרת מכון אלרום, מביא נתונים, מספרים, דוגמאות  ושיטות שישאירו את כולנו פעורי פה

תחת שלטון אלים, דורסני ונקמני; עם כנסת סוערת ומפולגת; עם מערכת המשפט שדי בקרוב תחוסל; עם מערכת חינוך שתסורס; עם חופש אישי ופלורליזם חברתי ותרבותי שיעברו מן העולם; עם הווה סוער ועתיד שחור. זה המקום שאליו הגיע המפעל הציוני וכאן אנחנו ניצבים היום. זה כבר לא קו פרשת המים - זה קרוב לתחתית המדרון התלול. המספרים קשיחים ולא טומנים בחובם בשורה, השפות שונות, הנרטיבים מתרחקים והולכים, הפערים מעמיקים והשסע רחב ועמוק עד כדי קריעה. וכאשר זה המצב עכשיו, מפחיד לחשוב לאן עוד נגיע. אז כן, יכול להיות שזה נגמר (זה נגמר)

אז מה חדש בחזית רוסיה-אוקראינה? פוטין הכריז על הפסקת אש, שכמובן שלא החזיקה מים. הרוסים שאפו להפוגה בשביל לייצב את קווי ההגנה בעוד שהאוקראינים מתארגנים למתקפה גדולה נוספת, אולי לקראת האביב. ובכלל, פוטין נראה באחרונה עייף מאוד, נרגן ובעיקר מאוד מבודד וממשיך לספוג ביקורות חריפות מבחוץ וגם מתוך הבית פנימה. בחלק השני של השיחה מתאר יאיר נבות את מהלכי ריסוק הדמוקרטיה שהתרחשו בהונגריה ובפולין - מעשים שמתחוללים עכשיו כאן, לנגד עינינו ממש. וכשמביטים במצב שאליו הגיעו הונגריה ופולין, קשה להישאר אופטימיים

זה לא שבוושינגטון לא יודעים עם מי יש להם עסק - הם הרי מכירים את נתניהו היטב. ועדיין, אלון פנקס - במאמר שכתב בעיתון הארץ וגם בשיחה כאן - לא לגמרי מבין את הנימוס המופלג שבו הגיבו האמריקנים על דברי ההבל של "שר החוץ" אלי כהן בעניין מדיניות ישראל מול רוסיה ואוקראינה. וגם אם בכל העולם, כולל בארה"ב, פחות מתעניינים היום בסכסוך בין ישראל לפלסטינים - אפשר להניח שמהלכים חד-צדדיים בוטים ייתקלו בתגובות הרבה פחות רגועות

לפני קצת יותר מ-11 שנה שידר אבנר הופשטיין ביומן שישי של חדשות 10 כתבה על שלדון אדלסון - עניין טראומטי שהסתיים בהתנצלות מבישה של הערוץ ללא כל סיבה עניינית. במידה רבה, האירוע ההוא היה קו פרשת המים של החופש והעצמאות של חברות החדשות בערוצים המסחריים, ואת תוצאות כיפוף הידיים ההוא אנחנו מקבלים על כל המסכים מדי ערב. שיחה עם ראש דסק התחקירים של "זמן ישראל" על המקצוע, על חשיבותו, על מה שנשאר ממנו ועל סיכוייו לשרוד

כבר שמעתם על אספת אזרחים? יודעים במה מדובר? רוב הסיכויים שלא. ובכן, מדובר על טכניקה דמוקרטית מתקדמת שבה קבוצה מצומצמת ומייצגת של אזרחים בודקת, בוחנת, דנה ובסופו של התהליך מקבלת החלטה שמועברת כהמלצה לביצוע לרשות הרלוונטית. אורן מטר בחן את הרעיון, למד אותו גם בחו"ל (יוזמות כאלה כבר פעילות בצרפת, אירלנד, בלגיה ואפילו בארה"ב), עקב אחרי ניסיון כזה שנערך בקרית-טבעון ומנסה לקדם אותה גם בארץ

השיחה עם ענת סרגוסטי הוקלטה לפני שפרצה פרשת ישראל פריי, העיתונאי שנעצר (בתחבולה מגוחכת ומיותרת) ונחקר על ציוץ שלו מלפני שבועות רבים. אז גם אם לא כולנו היינו מתנסחים בדרך שבה פריי התבטא, עדיין יש מרחק עצום מכאן ועד למעצר משטרתי של עיתונאי בגין התבטאות ברשת. השיחה עם סרגוסטי נגעה במצב העיתונות בישראל, בעיקר בערוצי הטלוויזיה המסחרית: האינטרסים, הכסף, הלחצים, האיומים, ההפחדות, מעמדו של הטאלנט, הערבוב הבוטה בין חדשות לבידור ועוד

מעבר למניפולציות והשקרים שהשתלטו על העיתונות בארה"ב, הירידה הדרמטית באיכות הדיווח והסיקור העיתונאי נעוצים בעובדה שבכירי העיתונאים והמנהלים בעיתונות הממוסדת לא זיהו את הטרנד ולא הגיבו. ציפי שמילוביץ' משרטטת את קווי המתאר של המקצוע ומנסה להסביר איך בדיוק זה קרה. אז נכון שאנחנו לא אמריקה, אבל אפשר להבחין בלא מעט מגמות דומות: השתלטות הכסף הגדול, האינטרסים הכלכליים והפוליטיים, הנחישות של צד אחד מול הרפיסות של הצד השני ועוד

לקראת סיום השיחה נשאלו עורכי הדין שחר-בן-מאיר וניר אלפסה האם היו שוקלים את אופציית המחילה (חנינה?), ביטול סעיפי אישום מסוימים וכללית חילוץ נתניהו - בתמורה לוויתור שלו על המהלכים שיחסלו את מערכת המשפט ואת החברה והדמוקרטיה הישראלית. למרבה ההפתעה, התשובות לא היו חד-משמעיות (גם לא אחידות). שיחה על התמשכות ומריחת המשפט, על אווירת סוף הקורס של אחרי הבחירות, על עדים מבוהלים וגם על חולשת המערכת מול מהלכי החקיקה המופקרים הצפויים

למרות שמשדרי החדשות בערוצי הטלוויזיה המרכזיים נמצאים בנסיגה מתמדת, הם עדיין מגיעים למסה גדולה ומכרעת באוכלוסייה. אין מצב שבו רוב הצרכנים יידעו לסנן את החדשות מהרעש הגדול ושלל הספינים וגם העיתונות העצמאית -  הספוראדית לפי שעה - רחוקה מלתת מענה. השיחה עם העיתונאי חמי שלו חוזרת לתוכנית הגדולה של נתניהו, שהצליחה מעל ומעבר, וחוזרת לחפש את הנוסחה של הכישרון ובעיקר ההון שיוכלו להזיז במשהו את כיוון הספינה. פרק נוסף בסדרה על ריסוק העיתונות בישראל

אולי זו העובדה שתומר מיכלזון הוא עיתונאי פעיל (בימים אלה ב"כאן") ואולי זה פער הגילאים בינו לבין רוב המשוחחים בנושא, אבל לשיחה איתו הייתה דינמיקה שונה. הוא מסכים עם רוב הטענות על הבעיות המובנות של העיתונות הישראלית ואפילו שקל לכתוב ספר על "בגידת העיתונות", אבל נראה שהוא מעט פחות נסער: כי לא המצאנו כלום; כי ככה זה בכל העולם; כי כניסת הרשתות החברתיות לעולמנו שינתה ובעצם ריסקה את החוקים הישנים; כי הטלוויזיה המסחרית היא בסופו של דבר עסק שחייב להשיג רייטינג והפקת חדשות זה המוצר הכי זול; כי הטלוויזיה בירידה. מוזמנים לשיחה מעט אחרת

בשעה שהעיתונות עוסקת בשאלות פוליטיות אישיות, מטפלת במיקרו ומחמיצה את המאקרו - חוקרי ביטחון לאומי ואסטרטגיה מביטים בתהליכים ומגמות ממבט-על. סא"ל (במיל') עמר דנק, לשעבר נווט בחיל האוויר ומרתוניסט ומאמן ריצות ארוכות היום, משלב בין שתי הגישות. חוקר במכון אלרום שחיל האוויר הקים לפני שנה וגם מפרסם מאמרים בבלוג שלו, "שאלה אסטרטגית". שיחה על אסטרטגיה, ביטחון לאומי, הפעלת כוח וגם סדרי שלטון ודמוקרטיה

החורף מגיע מהר וחזק לאירופה בכלל ולמזרח בפרט והצדדים מתארגנים בהתאם. בעוד שרוסיה תוקפת במכוון את תשתיות האנרגיה של אוקראינה שתיאלץ לעבור את החורף בתנאים קשים - הצבא האוקראיני מחכה דווקא להחרפת החורף, לפני שיחדש את המתקפות על הצבא הפולש. בנוסף, יאיר נבות מדווח על רצף מוזר של אירועים קטלניים שמתרחשים עמוק בתוך רוסיה, עם או בלי קשר למלחמה. וגם כמה מילים על עיתונות חופשית ברוסיה ובכלל

מלאך החבלה (זכויות היוצרים ליצחק שמיר) לא מסתפק במינימום ההכרחי לריצוי שותפיו הקואליציוניים - הפעם הוא נחוש לפרק ולהרוס עד היסוד. אחרי שחיסל את התקשורת ואת מוסד מבקר המדינה; סירס את המשטרה, את מערכת המשפט והאכיפה - הוא מתמקד בפירוק כל מה שנשאר: הביטחון הפנימי והחיצוני; החינוך הממלכתי והמשלים; הדו-קיום והחברה, התרבות, הרווחה והבריאות; הכלכלה, התחבורה והשיכון. באינפוגרפיקה המושקעת שהכינה, מדגימה אסתי סגל כיצד הנאשם לא מתכוון להשאיר כאן אבן על אבן

הדיון על מצבה של העיתונות המקומית של ימינו משול לאותו מושג נשכח "חבצלת". דנים  ועוסקים בנפטר שעדיין בחיים אבל כולם יודעים שימיו ספורים. ובמקרה הזה אפילו כאבי הפנטום כבר נעלמו. התקשורת הישראלית זנחה את העיסוק בחדשות אמיתיות, בפרשנות מעמיקה, בניתוחים מקצועיים, בעיתונות - ועוסקת בבידור גלוי וסמוי שמטרתו היחידה רייטינג וטראפיק (וכמובן: הרבה כסף). והחדשות הטובות הן שהעתיד יהיה כנראה עגום אפילו יותר

פה ושם עוד אפשר למצוא פוליטיקאים בדימוס שפעם היו שם, רואים את המציאות הפוליטית המתרגשת עלינו ומסוגלים לנתח את המצב בעיניים מפוכחות. עוזי ברעם הוא אחד כזה והוא יודע שמצב קשה דורש מעשים לא פשוטים. ולמרות הקשיים הברורים, ברעם טוען שיש דברים שבכל זאת אפשר לעשות. למשל, מרי אזרחי. שיחה על שלטון ("נתניהו יודע שזה לא יהיה פיקניק"), על מפלגת העבודה ("הגיעה לסוף דרכה"), קצת על הגיל השלישי וכמובן - ספורט

מי שעקב בשנים האחרונות אחרי התנהגות התקשורת הישראלית לא מתפלא על תוצאות הבחירות והכאוס השלטוני והמשטרי שנפל עלינו. מערכות החדשות נעשו עצלות, מעדיפות רכילות פוליטית על פני חדשות, הפסיקו לבדוק עובדות ולהצליב מידע, ובפועל לא הכירו בממשלת השינוי והתמסרו להחזרת נתניהו לשלטון. שיחה עם איתי לנדסברג-נבו, מי שהיה עורך מבט שני ומנהל מחלקת התעודה בערוץ הראשון (פרק ראשון בסדרה)

פעם נהוג היה לומר שאם ארצות-הברית תחליט להיות שחקן מרכזי בכדורגל העולמי, זה יקרה. אז נכון, שחקנים גדולים עדיין מגיעים ליבשת לסיים שם את הקריירה (השם החם האחרון הוא מסי) - אבל למרות ההעפלה לשמינית הגמר הדרך עוד ארוכה. ובעניין אחר: ציפי שמילוביץ' מעריכה שהיחסים עם וושינגטון לא ישתנו מהותית גם אחרי שתושבע ממשלת נתניהו-בן-גביר-סמוטריץ', למרות מורת הרוח הברורה. ואם כבר אמריקה, אי אפשר בלי קמצוץ של נבא לקינוח

קשה לחשוב על מישהו שביטחון המדינה, סדרי השלטון, יציבות המשטר ושמירה על יסודות הדמוקרטיה חשובים לו יותר מלד"ר עוזי ארד. ואם האיש שבמשך שנים היה כמעט צמוד לנתניהו - חבר בכוורת הכי צפופה במשרד ראש הממשלה כיועץ לביטחון לאומי מדיני וגם כראש המל"ל - אם הוא חושש שהגענו לנקודת האל-חזור ומה שנתניהו עושה מסכן בעליל את עצם קיומה של המדינה, אז כדאי להקשיב לו ולהפנים את עוצמת המובאות ההיסטוריות שהוא מביא

פסטיבל סולידריות, מושג שכבר שכחנו מקיומו, ייפתח השבוע בסינמטק תל אביב. במסגרת מחווה לבמאי אודי אלוני יוקרנו בפסטיבל חמישה מסרטיו התיעודיים בשילוב עם שיחות עם אורחים מיוחדים, וזה תירוץ מצוין לשיחה נוספת בינו לבין קרן הבר. מה הקשר בין קריאת התיגר על ההתבוננות מתוך זהות בלבד שיש בסרטיו של אודי ולרעיון הקמת המשרד לזהות לאומית? לאן נעלמה הסולידריות? איך מתמודדים עם התחזקות הימין הפופוליסטי והלאומני? שיחה פסימית שמהולה באופטימיות

למרות שעדיין לא ידוע מי יהיה שר הביטחון הבא, אופייה של הממשלה הנכנסת ברור למדי וגם הלהיט החדש מבית היוצר של נתניהו ובן-גביר - "השר לביטחון לאומי" - מתערבב בשטחים עם פעילות הצבא. עמוס הראל, הפרשן הצבאי של "הארץ", מעריך שלא נראה כרגע פרישות מהדהדות של קצינים או מחאות קולניות אבל אפשר לצפות להתגברות הסרבנות ה"אפורה", שתתבטא בעיקר הירידה באחוזי ההתנדבות ליחידות קרביות

אחרי שיתפזר העשן והממשלה החדשה תושבע - הצד המובס ייאלץ להתחיל לפעול. אסתי סגל, אחת שיודעת דבר או שניים על מאבקים חברתיים ומחאה, מנסה לשער מה יעבוד הפעם, אם בכלל. על פניו נראה שעבר זמנן של מחאות נוסח רוטשילד, בלפור, הגשרים והצמתים. אז מה בכל זאת עשוי לעבוד? קבוצות שונות של אזרחים מנסות בימים אלה ממש לחשוב על רעיונות מחאה ומאבק חדשים. אלא שבלי תקשורת פתוחה ועיתונות חופשית זה לא יהיה פשוט

מאז שנודעו תוצאות הבחירות עושה קרן הבר לילות כימים בניסיון לגבש תנועת שמאל חדשה. הרעיון הוא לכנס כמה שיותר גופים מהצד הזה של המפה לכלל הסכמה ראשונית, עקרונית, על ייסוד תנועה, שוויונית ופלורליסטית - גוף רעיוני שיהיה הבסיס למפלגה שתקום בהמשך על בסיס אותם העקרונות. וכמו שהיה צפוי - מדובר במלאכה קשה וסבוכה. נכון לעכשיו כל שחקן בתחום מושך לכיוון שלו ולגמרי לא ברור אם ומתי אפשר יהיה לאחד את הקצוות הפרומים

לפני כשבועיים הגיעה עונת הבייסבול לסיומה, שבסופה - הלם ותדהמה - הקבוצה הטובה בעולם הוכתרה שוב כאלופה. בשיחה לסיכום הפלייאוף והאליפות מסביר ארז שץ את סוד כוחה וייחודה של האלופה מיוסטון, את הסיבות והנסיבות לכך שהקבוצות הגדולות של ניו-יורק ולוס-אנג'לס לא הגיעו לשלבים המכריעים, מציין את השמות הגדולים של העונה ומעריך מה תהיה התחנה הבאה של השחקן המצטיין של השנה, ארון ג'אד

דווקא ההחלטה הטקטית לסגת באופן מסודר מהעיר חרסון, החלטה שהיה אולי היחידה שפוטין (בעצמו) קיבל מאז שהחליט לפלוש לאוקראינה בפברואר השנה, חשפה אותו לביקורת קשה מאוד מבית (כניעה, תבוסתנות, השפלה). בשיחה עם יאיר נבות הוא מתאר את המצב הנוכחי בשדה הקרב ובשטחי הכיבוש, מדבר על מה שעובר באחרונה על זלנסקי, מבהיר את סיפור הטיל שנחת בפולין ואיזה חורף צפוי לאוקראינים, לרוסים וגם לאזרחי מערב אירופה

שיחה נוספת של פוסט (טראומת) בחירות: העובדה שנאשם בעומד למשפט פלילי בשלושה כתבי אישום ירכיב (שוב) ממשלה; האפשרות שעבריין כלכלי שהורשע פעמיים יהיה שר אוצר; שמי שהיה חבר במפלגה שהוצאה מחוץ לחוק יהיה השר לביטחון פנים; ובעיקר: הכוונה להעביר פסקת התגברות שתחסל מעשית את מערכת המשפט. לגלעד שר, שמאמין שתמיד נוכל לשנס מותניים ולהתגבר, עדיין אין תוכנית סדורה בנוגע להמשך הדרך - אבל אין ספק שתהיה לו כזו

אחרי שגורלה של מרצ נחרץ ומהעבודה לא נשאר הרבה, עכשיו זה הזמן להתחיל מחדש: לחשוב אחרת, להתכנס יחד, לכנס את כל מי שרעיונות ועקרונות השמאל והשוויון והשלום חשובים לה ולו ולחשוב מה עושים מחר. לקרן הבר היה ברור ששום דבר לא ייצא מהמסגרות הקיימות ועכשיו היא קוראת לכל שוחרי הטוב - ערבים ויהודים, נשים וגברים, אנשי מפלגות וכל השאר - להתכנס ולהתאחד סביב רעיון אחד משותף ולנסות להחיות את הרעיון והמותג

כל הסימנים הצביעו על גל אדום גדול, תגובת נגד קלאסית לבחירת נשיא חדש, שישטוף את ארה"ב בבחירות האמצע. גם ציפי שמילוביץ' הייתה פסימית, כמו רוב העיתונאים והפרשנים שפקפקו בסקרים האופטימיים יחסית (שהתברר כי דייקו בשיעור יוצא דופן) ופירשו אותם בכיוון אחד בלבד. ואז החלו לזרום התוצאות ומצב הרוח השתנה מהקצה אל הקצה. כי גם אם בסופו של חשבון הדמוקרטים ינחלו הפסד נומינלי, ההישגים שלהם פנטסטיים ומעוררי תקווה

הניצחון של נתניהו לא מוטל בספק, למרות שהמספרים המוחלטים היו כמעט זהים. זו השיטה והוא ניצח. חמי שלו, לשעבר עיתונאי ופרשן פוליטי-מדיני, אומר שהצרה הגדולה של נתניהו כרגע היא שהניצחון שלו אולי גדול מדי. בעוד שהשאיפות שלו אישיות בעיקרן, לשותפיו הטבעיים יש מטרות גדולות ושונות לגמרי. אם לא צרותיו הפליליות הוא היה שמח להקים ממשלה רחבה, אבל לא בטוח שממשלה כזו תהיה הצלתו. וכאן הוא בבעיה

הראפר קנייה ווסט פרסם תוכן אנטישמי ומשלם על זה מחיר כלכלי כבד (אין חשש שיתרושש). הכדורסלן קיירי אירווינג שיתף וקידם תוכן ספר (וסרט) אנטישמי מכחיש שואה, הושעה בידי קבוצתו ועלול לסיים את הקריירה. השיחה עם ציפי שמילוביץ' נוגעת בדוגמאות הבולטות האלה, אבל הולכת לאחור אל אירועי הירי שכוונו לקהילה היהודית, להתבטאויות אחרות ופגיעות פיזיות ממש ומזכירה את הדלת הרחבה שטראמפ פתח בשנות כהונתו לאנטישמים החדשים

מאז פלישת רוסיה לאוקראינה ניסתה ישראל, לא תמיד בהצלחה, לפסוח על שתי הסעיפים. מצד אחד לשמור על אחדות המחנה המערבי - בעיקר ארה"ב והאיחוד האירופי; ומהצד השני לא להרגיז מדי את הדוב הרוסי היותר קרוב ומאיים וזה שיש לו בעלי ברית ואינטרסים קרובים יותר למקום מגורינו. יאיר נבות מנסה לשרטט את הדרך שבה יוכלו נתניהו ופוטין לחדש את היחסים המיוחדים בלי להקים עליו את בעלי הברית ההיסטוריים

זה לא היה קרב של מחנה מול מחנה או גוש נגד גוש אחר - כי יש רק מחנה אחד וגוש אחד בלבד. כי בצד אחד יש כאלה שמוכנים לשבור את החוקים, לכופף את הכללים, להפעיל אלימות, לשקר ולזייף למען הצלתו האישית של אדם אחד ועל הדרך גם להחזיר את החברה כולה לימי הביניים; ובצד השני מתעקשים פשוט לשחק את המשחק. אבל מה יש לדבר על מחנה או גוש, כאשר ראשיו פוסלים למפרע את שיתופו של המיעוט שמהווה שליש מהמחנה שלהם

קהילת הטוויטר המקומית לא יכלה להחמיץ בחודשים האחרונים את הצייצנית הנמרצת הזאת. לפני זמן לא רב, כמעט משום מקום, נכנסה ד"ר רינה ענתי לחיינו עם אינספור ציוצים, שרשורים - גם רציניים ולעיתים סרקסטיים - על הפוליטיקה הישראלית, על נתניהו ועל מה שצפוי לנו אחרי שיצליח להקים את ממשלת הבן-גבירים שלו. בשיחה נוקבת וללא פילטרים היא חותכת בלי רחמים את אישיותו, מעלליו ומתארת איך לדעתה ייראו החיים שלנו כאן אם הוא לא ייבלם

בשיחות קודמות איתו, חזה דודו קינן שהעולם דוהר למלחמה עולמית חדשה. אולי לא בדיוק באותם הכלים של המלחמות הקודמות, אבל העיקרון יהיה דומה. אז הפלישה הרוסית לאוקראינה, שנהפכה במהרה לעימות גלובלי בין המערב (ארה"ב והאיחוד האירופי בעיקר) לרוסיה כשברקע הולכים ומחריפים יחסי המסחר של ארה"ב עם סין - כל אלה מעידים שאנחנו כבר ממש שם. נקודת אור פרובינציאלית זעירה: יש סיכוי שאנחנו אולי נסבול קצת פחות

הרבה דברים אפשר להגיד על יוסי לוי - על דבר אחד אין מחלוקת: הוא עקבי. מתעקש על כך שנתניהו פיקח, מוכשר, נחוש ויודע לעשות פוליטיקה וקמפיינים כמה דרגות מעל כל יריביו - וגם האדם המסוכן ביותר לעתיד החברה הישראלית. הכי מסוכן שהיה. וחשוב לו להזהיר: הסכנה לא חלפה. שיחה על מצבו של הנאשם רגע לפני הבחירות ועל הספר שפרסם - "רק ביבי" - שמבוסס על הפינה "כיכר סחריר" שלוי כתב והגיש בדמוקרטיוי

מעטים יודעים איך בדיוק נקרא אותו גוף בתוך שב"כ שעוסק באיומים "שאינם טרור ערבי", אבל דביר קריב - ששירת באגף הספציפי הזה בימי רצח רבין - מתעקש שלא מדובר ב"חטיבה היהודית". בשיחה איתו חוזר קריב לימים של הרצח (ריכז את המודיעין בחקירה ההיא), מתאר את המצב בשטח, סוקר את השתלשלות וצמיחת התופעה מאז ועד היום וקובע במילים ברורות: זה לא שמדינת ישראל לא מסוגלת טפל בבעיה הזו - היא פשוט לא רוצה

משפט נתניהו עומד להתחדש כשבוע לפני הבחירות, ולמרות העדות הבעייתית של עד המדינה פילבר - עדותה של הדס קליין מרמזת על כך שמצבו של הנאשם קשה, בעיקר בתיק טובות ההנאה. עורכי הדין שחר בן-מאיר וניר אלפסה חוזרים עם פרשנות על המצב המשפטי של הנאשם ערב הבחירות, הערכות לגבי הצפוי לו משפטית אם ינסה להקים ממשלה והכל על רקע יוזמת רשימת הציונות הדתית להביא לביטול החוקים שעוסקים במרמה והפרת אמונים

בחודש הבא יציין אמיר כוכבי 4 שנים בראשות עיריית הוד-השרון, ובפרק הזמן הזה הולכת המדינה למערכת הבחירות החמישית (ואולי לא אחרונה). שיחה עם כוכבי על הקשרים והבעיות שבין חוסר יציבות המערכת הפוליטית הארצית לצרכים המוניציפליים השוטפים; הדמיון והשוני שבין הפוליטיקה הארצית למקומית; השקפת העולם הפוליטית, חברתית ומדינית וההקשר העירוני היומיומי שלה ועוד. ואגב, הוא בהחלט מתכוון לרוץ לקדנציה נוספת

סקרים ומחקרים רבים מציגים תמונה ברורה מאוד בנוגע לחשיבות אחוז ההצבעה של החברה הערבית בבחירות: ככל שאחוז ההצבעה יירד כך עולה הסיכוי של נתניהו להגיע לגוש ימני-כהניסטי יציב, ולהיפך. והבעיה הגדולה של החברה הדמוקרטית בישראל כרגע היא שהצפי הוא לירידה דרמטית באחוז ההשתתפות. שיחה בהנחיית אסתי סגל עם איש מדעי המדינה והחוקר ד"ר מוחמד ח'לאילה ואיש המחקרים הפוליטיים-חברתיים נמרוד ניר

רמי מתן, מי שעד לפני שנתיים היה מזוהה עם הקרבות והגבורה של מלחמת יום כיפור, מוכר היום לרובנו כאחד ממחוללי המחאה שהחלה בצמתים, עברה לבלפור ולגשרים ועכשיו שוב חזרה לגשרים. לפני כמה שבועות הוא נקלע לעימות עם אחד מביריוני הליכוד ומספיק לעקוב אחרי השתלשלות הסיפור המופרך הזה בשביל להבין איפה היינו ולאן הגענו. שיחה עם מי שהמחאה בוערת בו והוא לא ישקוט ולא ינוח עד שהנאשם ייצא מחיינו

כל הפרשנים תמימי דעים שליגת ה-נבא שתיפתח השבוע תהיה טובה, אולי הכי טובה שהייתה - בעיקר בגלל שרוב הקבוצות מגיעות אליה בסגלים כמעט מלאים וכל הכוכבים שהיו פצועים בשנים האחרונות החלימו. ומספיק לעבור על רשימת הקבוצות שראויות (על הנייר) להגיע לפלייאוף ואפילו לפליי-אין במזרח ולהבין שבוודאות יהיו יותר קבוצות טובות ממקומות זמינים. שיחה עם ציפי שמילוביץ' על מה שצפוי לנו באיזור המזרחי של הליגה

למרות שנדמה לנו שהמחלוקת בין ישראל ללבנון בעניין אסדות הגז צצה לה פתאום, מסתבר ששורשי העימות הולכים הרבה שנים לאחור. וככל שהגדרות הגבול הימי עתיקות ממש - המחלוקת הנוכחית נמצאת איתנו בפועל משנת 2000 בערך. עמוס הראל, הפרשן הצבאי של הארץ, מסביר איך קרה שהנושא נעשה בהול ודחוף פתאום, מציג את השחקנים בפרשה וקובע שמעבר לשאלות הכלכליות והפוליטיות - מדובר בהסכם בעל חשיבות ביטחונית דרמטית

הרוסים בכלל ופוטין בפרט לקחו קשה את הפגיעה שכמעט הוציאה מכלל פעולה את הגשר הגדול - המיזם ההנדסי האדיר שהם בנו בחצי האי קרים - והגיבו במתקפת טילים מרוכזת וקטלנית על ערים באוקראינה ובפגיעה ממוקדת בתשתיות אנרגיה וחשמל. יאיר נבות מסביר שהתגובה הרוסית לא תשנה מהותית את מהלך המלחמה, אבל בהחלט עשויה להקשות על אוקראינה במישור האזרחי והצבאית, לקראת הכניסה הקרובה לחורף הקר

שבועות ספורים לבחירות, ושוב השאלות היחידות שעומדות על הפרק הן פרסונליות, פופולריות ופופוליסטיות - בעוד שאין רשימה אחת שאפילו מנסה להתמודד עם השאלות המהותיות באמת לחיינו. קרן הבר מתעקשת על ה"מה" ופחות עוסקת בשאלת ה"איך", כשהיא מדגישה את אפס ההתייחסות של כל המפלגות, כולל אלו שבצד "הנכון" לכאורה לעניינים כמו הכיבוש, השליטה על עם זר, חוסר השוויון, משבר האקלים המחריף, יוקר המחייה, השיטה הכלכלית ועוד

פחות מארבעה חודשים אחרי שהחבורה הנפלאה של גולדן-סטייט חגגה אליפות רביעית בשבע שנים, הכל נראה ורוד. עד ש. עד שלדריימונד גרין השתחררו הברגים והוא תקף באלימות חסרת פשר את חברו לקבוצה ג'ורדן פול. ועכשיו הכל נראה פתאום אחרת. שיחת קידום העונה במערב עם ציפי שמילוביץ': על הקליפרס שחזרו לחיים, דאלאס ודנוור שנראות מצוין, ממפיס, מינסוטה וניו-אורלינס המבטיחות, פניקס המבלבלת וכמובן - הקרקס המביך של הלייקרס

הביביסטים מתעקשים לצבוע את אנשי מחאת בלפור בצבעי שמאל קיצוני, אנרכיסטים, בוגדים. הרבה יותר קשה להם להכיל אנשי ימין מובהקים שיצאו לרחובות אחרי שהבינו עד כמה מסוכן המשך שלטונו של נתניהו. שיחה עם יאיר אלוני, שנולד למשפחה רוויזיוניסטית ואפילו נקרא ע"ש אברהם "יאיר" שטרן. מתנגד חריף של ראש הממשלה לשעבר, תוקף אותו בחריפות ברשתות החברתיות וגם היה מאלה שנשאו נגדו דברים קשים בבלפור

קשה להשוות בין מלחמות, צבאות, מדינות וזמנים - ובכל זאת מדהים לגלות עד כמה קונספציות שגויות מובילות לתוצאות הרות אסון. ערב יום כיפור, השיחה עם יאיר נבות חוזרת להערכות המוקדמות שהובילו להרפתקה של פוטין באוקראינה, הערכת היתר של עוצמת הצבא שלו מול הערכת חסר שתוצאותיה נוראיות של נחישות המערב ואיכות ההתנגדות האוקראינית

את דרכו העיתונאית החל דני זקן בסוכנות עתי"ם (למי שזוכר שהיה דבר כזה), כיסה את השטחים וההתנחלויות, שידר והגיש ברשת ב' וכיו"ר אגודת העיתונאים בירושלים ייצג את העיתונאים של רשות השידור עד לסגירה הכואבת. שיחה על העיתונות אז והיום, על עיתונים רדיו וטלוויזיה, על נתניהו והמחאה, על שטחים, פוליטיקה, ימין ושמאל, מקצועיות והוגנות

לפני כשלושה חודשים איימה יודוקה היה על גג העולם כמעט. אחרי שעונת הרוקי שלו כמאמן הסלטיקס הסתיימה במרחק שני ניצחונות בלבד מאליפות, הוא הושעה על-ידי הקבוצה לכל העונה הקרובה, אחרי שהתברר שקיים יחסים בלתי הולמים עם עובדת של המועדון. שיחה עם ציפי שמילוביץ' על הקיץ הנורא של בוסטון, על רוברט סארבר שייאלץ למכור את הבעלות על פניקס סאנס ועל עוד כמה עניינים שקיצרו מאוד את חופשת הקיץ של אדם סילבר

נשיא רוסיה מתנהג כמהמר שיודע שנגמר לו הקרדיט בקופת הקזינו, ובכל זאת מגדיל את סכום ההימור עם כל מה שיש (ובעצם אין) לו. כפי שמסביר לנו יאיר נבות, פוטין היה מוכן לסיים את הקרבות עכשיו ובלבד שיוכל להכריז על ניצחון, אלא  שכרגע זה לא אפשרי. אז כמה רחוק הוא יעז ללכת? ועד כמה האופציה הגרעינית אפשרית? בעוד כמה שבועות או חודשים נדע (או לא)

השיחות עם עו"ד גלעד שר, מי שעמל במשך שנות דור על קידום השלום וביסוס הדו-קיום, הן טיפות של אופטימיות בים הכאוס המקומי. הוא מודע לפרדוקס הגלום ב"דמוקרטית ויהודית" ובטוח שיש לו היתכנות; מאמין שגבולות מוסכמים למדינה יהיו בסיס הכרחי לשיקום החברה; עדיין מגדיר עצמו ציוני וגם בטוח שלמרות הכל, מדינת ישראל מתקיימת על יסודות איתנים

נעשינו חברה קשה, קהה ובעיקר אלימה. חברה שהולכת ומתרחקת משוויון, מחוק ומסדר, משפיות ומהיגיון. בשיחה עם קרן הבר אנחנו מדלגים בין הרשמים והתחושות בעקבות סרטו של בילאל יוסף "חיים בצל המוות" לביקורו של בן-גביר בבליך ומשם להתלהמות הכללית ברשתות החברתיות וכמובן - לביטויי האלימות הפוליטית בכלל. שורה תחתונה? עוד לא הגענו לתחתית

אחרי חודשים של דשדוש במקום, הרוסים דווקא צפו את מתקפת הנגד של אוקראינה והתארגנו לקראתה. רק שהם התכוננו למתקפה בדרום - מה שאכן קרה, בקטנה - אבל חטפו את ההפתעה חזק ומהר מאוד בצפון-מזרח המדינה. יאיר נבות מתאר את התרגיל המרשים של אוקראינה, הנסיגה הבהולה של הכוחות הרוסיים והאופציות של פוטין שהולכות ומצטמצמות

הביקור המתוקשר של ח"כ בן-גביר בתיכון בליך ובשבט הצופים התל-אביבי, האיר באור בוהק את מהותה של מערכת החינוך בדורות האחרונים. השיחה עם אסתי סגל חוזרת למקורות החינוך הימני-מתנחלי-אמוני-מסורתי כפי שאנחנו מכירים אותו היום, בדגש על האישים שבראש המערכת שהם האנשים שאחראים על חינוך הילדים (וגם המורים והמנהלים) שצהלו לקראת הח"כ הגזען וגם חינכו את הצלף שכיוון וירה והרג עיתונאית בשטחים הכבושים

תקלה נדירה הביאה לכך שרק היום עולה השיחה שהקליטה קרן הבר עם ח"כ עופר כסיף, שיחה שראשיתה באירוע שבו חברי הכנסת של המשותפת לא הגיעו לנאום של זלנסקי ששודר בזום. בשיחה כאן מסביר כסיף  את האירוע הזה ואת מה שרוב הישראלים לא ממש רואים ולא מבינים (לדעתו כמובן). ועוד בשיחה: חוסר השוויון האזרחי בישראל, חוסר שיתוף הפעולה בין המפלגות הציוניות עם ח"כי המשותפת וכמובן - שמאל בישראל, זהויות, כיבוש ואפליה

הסרבנות הפוליטית-אזרחית, שכמעט תמיד באה לכלל ביטוי בסירוב להתגייס ולשרת בצבא - גיוס בכלל וסירוב לשרת בשטחים בפרט - היא עניין שעולה ויורד בציבוריות הישראלית. בא והולך בגלים. ועכשיו עלו לכותרות הממשיכים הצעירים של השמיניסטים משנות ה-70, הקומוניסטים, הטייסים ועוד. עינת גרליץ ושחר שורץ, שניים מקבוצת צעירים שהמצפון שלהם הביא אותם לכלל סירוב, מסבירים מאיפה זה מגיע ואיזה מחיר הם מוכנים לשלם

לפני כמה שעות, באליפות ארה"ב הפתוחה בפלשינג, קווינס, ירד בפעם האחרונה המסך על הקריירה המופלאה של סרינה וויליאמס, הטניסאית הגדולה בהיסטוריה וכנראה שגם הספורטאית הגדולה והמשפיעה אי פעם. ציפי שמילוביץ', שעוקבת מהיום הראשון אחרי האגדה לבית וויליאמס (האחות ונוס והאבא ריצ'רד), מסכמת מסע בלתי נתפס וכמעט בלתי אפשרי. סיפור היסטורי שבנוסף לטניס ולספורט יש בו הכל והרבה יותר