יובל סער, העורך הראשי של מגזין האמנות והעיצוב המקוון פורטפוליו, משוחח מדי שבוע עם יוצרות ויוצרים על עבודה, יצירה והשראה.
פרק 156: ניבי אלרואי
ניבי אלרואי היא אמנית, מרצה וחוקרת שהתחילה את דרכה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, אבל מספרת שכבר אז היא מותגה כאמנית שבחבורה - מה שאיפשר לה לקחת קורסים בכל המחלקות האחרות. בהמשך למדה אמנות בניו יורק, שם גילתה שמה שהיא נוטה לעשות, אמנות נרטיבית שמתיכה אנימציה עם פיסול, היא כזו שיש לה עולם ושיש לה שם.כשחזרה ארצה תכננה ״להתחבא״, אבל מהר מאוד השתתפה בפצ׳ה קוצ׳ה ובצבע טרי והיתה חייבת לצאת לעולם. מאז היא פעילה בשלל מדיות, כשהרישום מבחינתה הוא ״שפת אם, אבל אני מתרגמת אותו לכל מיני שפות״. היא מעידה שקשה לה (מאוד) לעבוד בצורה שאיננה סייט ספסיפיק. ״גם כשאני מגיעה לחללים שלא אמורים להיות כאלה, אני מוצאת את עצמי מציירת על קירות או תולה מהתקרה״.הזמן מבחינתה הוא עניין פלואידי, ומגיל 15 היא חיה קונספטואלית אי שם בשנת 1938. בשנת 2015 הוזמנה להיות אמנית אורחת באוניברסיטה העברית ולשתף פעולה עם חוקרים, מה שגרם לה לצאת למסע שבמהלכו המציאה דמות של חוקרת ימית, שמתוכה נולדה התערוכה ״תהום מריאנה״ במוזיאון הרצליה שהוצגה ב־2019 והיתה אחד הפרויקטים המשמעותיים שלה עד כה.לתוך המסע הצטרפו גם סבא שלה שתעד את תולדות התרבות המערבית באמצעות מפות, מורן שוב שיחד איתה כתבה תסכית ועוד אורחים וקולגות שאיתם יצרה שיתופי פעולה. ״אני עושה אמנות כמו שאנשים עושים באנג׳י״, היא אומרת. ״יש כמה נושאים שמעניינים אותי, מסעירים אותי ומתסכלים אותי, והדרך שלי למתוח את הגבולות היא לשתף פעולה עם עוד אנשים״.בשנים האחרונות היא גם ״נקלעה״ לתחום ההוראה והפכה להיות מישהי שמדברת על אמנות, כשהיא מרצה בבית לאמנות ישראלית ובמסגרות נוספות. ״הדרך היחידה שלי ללמד את עצמי אמנות היתה לדעת יותר מכל אחד אחר. אני מתייחסת להרצאות שלי כמו שאני מתייחסת לאמנות שלי. הן כנראה עונות על יצר סקרנות שלא יקבל שובע אם לא אחקור כל הזמן״.
28/1/2024 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 155: לילך שטיאט
לילך שטיאט היא אדריכלית, מעצבת, אמנית, מרצה ועוד לא מעט דברים. היא החלה בלימודי עיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון שבמהלכם עברה ללימודי עיצוב פנים; ובהמשך עשתה תואר ראשון ושני באדריכלות בניו יורק. ״באמצע התואר השני התעוררתי לבוקר של ה־11 בספטמבר״, היא מספרת, ״היה בדבר הזה משהו שחיסל הכל. זה היה אירוע כל כך קשה לצפייה ולהבנה ומאותו יום היה לי ברור שאני לא אעשה לעולם שום דבר שהוא קבוע; שיש משהו בזמניות ששם אני צריכה לפעול. לכן כל העבודות שלי תמיד מתפרקות בסוף״.אחד הפרויקטים האחרונים שהיתה עסוקה בהם הוא גינה סימפונית בגרמניה – גינה עצומה שמרושתת כולה מתחת לאדמה בקילומטרים של כבלים שמהם יוצאים חיישנים ורמקולים אל צמחיה משתנה. הקהל שמטייל בה מפעיל אותה ומנהל איתה אינטראקציה, והיא מושפעת גם ממזג האוויר, רוחות, קרינה ועוד. עוד בין הפרויקטים המשמעותיים שעשתה אפשר למצוא את ״ספריית ירושלים״ בטוקיו – מיפוי של ירושלים על בסיס שדה של מוטות עדינים ומדיה דיגיטלית; תערוכת סאונד במוזיאון העיצוב חולון, וטיול רגלי בתל אביב שמקביל באמצעות סאונד ומדיה לטיול רגלי בברלין.היתה גם תקופה שעיצבה בנקים, דירות וחנויות, אבל בשנים האחרונות היא עסוקה בעיקר בעיצוב תערוכות מוזיאליות, בין השאר את התערוכה של ג׳קומטי שהשיקה את ביתן אייל עופר (הלנה רובינשטיין) המחודש של מוזיאון תל אביב בקיץ האחרון. ״כשאני נכנסת לעיצוב תערוכה זה בדרך כלל יהיה לא כשפשוט צריך לתלות תמונות, אלא כשצריך לספר סיפור מורכב ולייעל את המרחב לטובת הדברים. ההסתכלות שלי על עיצוב תערוכה היא מהמקום של התנועה שלנו בחלל – איך אנחנו נעים בפנים, מתי אנחנו עוצרים. זו עבודה שקטה לחלוטין ומחוסרת אגו״.שטיאט אמנם לא מחשיבה את עצמה כאמנית, אבל אם היינו שמים אותה על אי בודד היא היתה מסתפקת בטוש שחור וחתיכת נייר. בהוויתה כמחנכת, היא חושבת שבתקופה כמו זו שאנחנו חיים בה עכשיו, סטודנטים לא יכולים להיות יותר מנותקים, ומקווה שהעבודות שנראה בשנים הקרובות בפרויקטי הגמר יהיו פחות אישיות ויסתכלו יותר החוצה, אל העולם, החברה והקהילה.
28/1/2024 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 154: אורי גרשוני
אורי גרשוני מציג בימים אלה במוזיאון תל אביב בתערוכת היחיד ״אין מקום אחד״, צילומים שצילם במהלך השנים האחרונות, כאלה שיש בהם, כמו בהרבה עבודות מהשנים האחרונות, להגדרתו, ״דוק של עצב״. את הדימויים צילם גרשוני בשני מקומות, שונים מאוד אחד מהשני: הראשון, האזור שבו נמצא בית משפחתו בהרצליה, שם בילה כילד במטעים ובפרדסים זמן רב; והשני הוא במיורקה שבספרד – שם הוא חי בשנים האחרונות עם בן זוגו ובנם.את ההיסטוריה המשפחתית של גרשוני נדמה שאין צורך להציג, ובכל זאת היא רלוונטית גם לתערוכה הנוכחית: אביו היה משה גרשוני, אחד האמנים המשפיעים והמוערכים בהיסטוריה של האמנות המקומית, ואמו היתה ביאנקה אשל גרשוני, אמנית ופסלת גם היא. ״אבי נכנס בעל כורחו לעסק של חקלאות בגיל 18, אחרי שסבי נהרג בתאונת דרכים״, הוא מספר.״במשך שנים הוא היה חקלאי במקביל לעיסוק שלו באמנות, גם אחרי שכבר היה אמן פעיל ומוכר. כל זכרונות הילדות שלי נטועים במקום הזה. אחרי שהוריי נפטרו והפוזיציה שלי בעולם כבר לא היתה רק ׳הבן של׳, חזרתי למטעים האלה, שבהם גם פוזר האפר של אבי לאחר מותו״.כשחזר גרשוני על מנת לצלם את האדמה שבינתיים הפכה נטושה, הוא מצא את עצמו נמשך דווקא לתנועת המטוסים הקטנים שממריאים ונוחתים משדה התעופה הפרטי שצמוד לחלקה החקלאית. ״הציר הוורטיקלי בין השמיים לארץ הפך להיות משמעותי, המקום של הלמעלה מול המקום של הלמטה ומה כל אחד מייצג״. אחרי מות הוריו הרגיש גם שמשהו משתנה במציאות שלו, והבין שהעניין דורש שינוי גם בתוכו. המעבר למיורקה הפך אותו, לדבריו, גם לנטול קונטקסט ונטול שורשים – עניין שיש בו קשיים וחסרים אבל גם הרבה יתרונות. ״יש משהו מאוד משחרר באפשרות להיוולד מחדש, לנתק קונבציות ותוויות. במקביל, השבילים שהכרת כל כך טוב כבר לא מסומנים וצריך לסמן אותם מחדש, וזה מאמץ״.אבל אותו שינוי גרם לו אולי גם להפסיק להתבייש בהיותו רומנטיקן (וגם ללמוד פלמנקו!). ״בשנים הקודמות פחדתי להודות שאני רומנטיקן. במציאות המדברית הישראלית הרגשתי שככזה אתה יכול רק להינמס בשמש. היום אני כבר לא מתבייש בזה״.
21/1/2024 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 153: איריס נשר
איריס נשר היא אמנית רב־תחומית, עוד מאז שאף אחד מאיתנו לא ידע מה זה אומר. אי שם בשנות ה־80 למדה צילום בניו יורק, וכבר בשנה השנייה ללימודים החלה לקחת קורסים בפיסול. משם התגלגלה לעבודה של כ־15 שנים בצילום ובפיסול במקביל, כשהיא מציגה תערוכות ברחבי ארצות הברית – לרוב כאלה שהתמקדו רק באחד משני המדיומים.כשחזרה ארצה החליטה להתמקד בצילום ועם הזמן גם בווידיאו, מה שהוביל אותה מתוך צורך פרקטי לקריירה חדשה כאמנית קרמיקה. ״בפרויקטי הצילום המבויימים שלי הייתי בונה את הסטים בעצמי״, היא מספרת. ״באחד מהם היה לי ויז׳ן של שולחן אוכל גדול עם צלחות. בגלל שלא הצלחתי למצוא את הצלחות שרציתי בדיוק, ובגלל הרקע שלי בפיסול, אמרתי לעצמי שאעשה את הכלים בעצמי״. זה היה ראשיתו של תהליך שהתקיים בסיוע של בית בנימיני, ובסופו של דבר ארך שנה. במהלך אותה השנה הבינה נשר שהיא רוצה לעבוד דווקא עם פורצלן, ובמקביל התאהבה בתהליך – מה שהוביל אותה בהמשך לפתוח סטודיו משלה עם כל מה שנחוץ ליצירת אמנות בקרמיקה.בשנה שעברה אף הציגה סדרה של כדים שבורים ותפורים ביד בביאנלה השנייה לאמנויות ועיצוב במוזיאון ארץ ישראל, אוביקטים שאינם שימושיים שנוצרו בעקבות שבר אישי שעברה, אבל עם הזמן התאחדו לכדי השבר שכולנו עברנו כחברה במהלך השנה שקדמה לה (Little did we know). במקביל לעבודה שלה בקרמיקה היא הציגה במוזיאון הרצליה בשנת 2019 עבודת וידיאו שבה מתועד ארי, בנה שנהרג בתאונת דרכים שנה קודם, כשהוא ישן במוזיאונים – מגיל 5 ועד גיל 17. ״כבר תוך כדי הילדות של ארי, כשהוא גדל, הרגשתי שזו סוג של פרידה. הוא אף פעם לא יהיה בן 5 או בן 10 שוב. אנחנו כל הזמן נפרדים ממשהו וממישהו וממי שאנחנו, אבל עם ילדים זה מאוד בולט. ההחלטה להציג את הפרויקט כעבודת וידיאו כרונולוגית עבדה מאוד נכון״. החלק האהוב עליה בעבודה הוא שיתופי פעולה עם אמנים מסוגים שונים, כל פעם מתחום אחר – בעבר אלה היו אנשי ונשות במה, בהמשך אנשים מעולם האוכל, כולל הפרויקט האחרון שלה בשיתוף השפית שיראל ברגר. ואם רק ניתן לה את האפשרות, היא היתה שמחה שמישהי מאוד מסוימת תשב על כסא עץ בסטודיו שלה מדי בוקר – אתם אולי (קצת) תופתעו לגלות במי מדובר.
14/1/2024 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 152: מיכאל ליאני
האמן והצלם מיכאל ליאני משיק בימים אלו את ספרו ״אהבה גאה״, ארכיון להטב״קי מצולם שעליו הוא עובד קרוב לארבע שנים. הספר כולל כ־180 תצלומים של משפחות שונות מהקשת הלהטב״קית והקווירית, שצילומם היה גם מסע – פיזי וקונספטואלי - עבור ליאני עצמו. ״עולם האמנות והצילום בפרט כל כך עמוס בדימויים״, הוא אומר. ״השאלה שלי תמיד היתה מה אני יכול לתת, ועם הזמן הבנתי שאני מצלם את מה שחסר״. זה התחיל עם צילומים של משפחתו במגדל העמק, סדרה מתמשכת שעבורו היא גם מסע ריפוי ואיחוי עם המשפחה עצמה. ״הצילום שלי הוא תגובתי, ועם הזמן הבנתי שמה שמאפיין אותי הוא הקמפיות המזרחית שלי, לצד הקוויריות המזרחית שמגיעה דווקא מהמקום ההומוריסטי ולא מהמקום המוכר של קיפוח״.בשנים האחרונות הציג ליאני תערוכת יחיד בעפולה ותערוכת יחיד במוזיאון הרצליה שעסקה בחופשות משפחתיות באילת, ובמקביל עבד על הפרויקט שהפך בסופו של דבר לספר. הצילומים בספר שצולמו כולם במצלמה אנלוגית, בפילם, ״נועדו לשבור סטיגמות. להוכיח לעולם וגם לעצמי שלא נמות לבד, כי יש כל כך הרבה סוגים של אהבות. רציתי להכנס באופן כירורגי לוויזואליזציה של להט״ביות. התחלת העבודה על הארכיון היתה בתקופת הקורונה, כשהיתה באוויר תחושה אפוקליפטית. אמרתי לעצמי שאם העולם חרב – זה הדבר שאני רוצה להשאיר מאחוריי, משהו שיכול לשנות תודעה״.תוך כדי העבודה על הפרויקט הבין ליאני את הכוח שיש לו. הוא החל להתפוצץ בפייסבוק ואז בתקשורת – הישראלית והבינלאומית. ההחלטה להוציא אותו כספר הגיעה כרצון לאגד היסטוריה ויזואלית, שמחולק בצורה דמוקרטית וחושב מחדש על מושגים כמו ארכיון וקוויריות. ״יש פערים בין הצילומים, וזה חלק מהקוויריות. יש מקום להכל, וזה בסדר. כל בית מביא משהו אחר לחלוטין. הדבר הזה לא נולד למוזיאון, הוא נולד לחברה״.
7/1/2024 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 151: אלכס פרפורי
אלכס פרפורי, זוכת פרס וידיאו השנה בתערוכת עדות מקומית 2023, מגדירה את עצמה כ״צלמת רחוב״, אבל בתקופה האחרונה היא נחשבת לאחת הבולטות בתחום צילום הדוקו (או מה שכונה פעם ״צילום עיתונות״). את המצלמה ואת דרך התקשורת הבלתי־מילולית שהיא מאפשרת לה היא גילתה כבר בתיכון, ואחריו הלכה ללמוד תקשורת חזותית ״כי היה שם צילום״, אבל במהלך התואר היא הבינה שהיא ״רק מצלמת״.היא החליטה לפרוש מהלימודים וקפצה אל המים, עם גיבוי ודחיפה משמעותיים מצד הסושיאל מדיה – עולם שכמי שנולדה לתוכו, היא הצליחה להבין ולפצח אותו בצורה מוצלחת הרבה יותר מצלמים בעלי ותק של שנים. ״אני לא רואה או קוראת חדשות ביומיום, ואני גם לא מרגישה שזה תואם את מה שאני רואה ברחוב״, היא אומרת. ״אני מתייחסת לסושיאל מדיה מאוד ברצינות, ורואה בעיקר באינסטגרם ובטיקטוק פלטפורמה של דוקו – גם אם מדובר באינפלואנסרית שמצלמת את ארוחת הבוקר שלה״.את הצילומים שלה היא עושה כשהיא משוטטת לבד, כשהיא מצלמת מהטלפון ונראית לרוב כמו אחת מני רבים – מה שמאפשר לה גם לתפוס תמונות שכנראה היו יוצאות אחרת אם היתה מורגשת נוכחות של מצלמה מקצועית במקום. העבודה ״יום ראשון״ שהיא מציגה בעדות מקומית מורכבת מעשרות צילומים שצילמה במהלך תקופת המחאה, תקופה שבה היתה נוכחת מאוד בהפגנות ובאירועים. אבל דווקא במקרה הזה – האימג׳ים אינם מההפגנות עצמם, אלא מהיום שאחריהן.״רציתי לעסוק ביומיום ברחוב ובשגרה בצל המחאה. הסתובבתי במחאות פעמיים־שלוש בשבוע, נדרסת מסוסים, מכת״זיות ונלחצת משוטרים. היה בהן המון אקשן, שלא הצלחתי להתנתק ממנו גם ביום שאחרי. הרגשתי שיש איזו טראומה או פוסט־טראומה שאני חווה, תחושות חדשות שרציתי להמחיש באמצעות מה שאני עושה כבר שנים – לצלם ברחוב את כל מה שמרגש אותי או מצחיק אותי״.אם היתה יכולה לחזור בזמן, היא היתה רוצה להיות צלמת בימים של קום המדינה. ״הייתי רוצה לצלם לפני עידן הפלאפונים, אני חושבת שאלה היו רגעים מרגשים. אבל אני חיה פה עכשיו, ואני חושבת שבאיזשהו אופן אנחנו נמצאים בקום המדינה גם כרגע״.
24/12/2023 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 150: אור יוגב
סדרת האיורים של אור יוגב, שנוצרה במהירות כתגובה למלחמה שפרצה ב־7.10, התפשטה ברשת כאש בשדה קוצים. בימים אלה הוא מציג אותם בתערוכת יחיד בפסטיבל אאוטליין בירושלים ובתערוכה ״עכשיו!״, שתפתח בסוף השבוע בגלריית קופסאות האור בסמטאות יפו העתיקה.הרבה לפני שהאיור של האמא והילדים הג׳ינג׳ים שותף במיליוני שיתופים ברחבי העולם, הוא סיים את לימודיו במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל בשנת 2016, וכבר חמש שנים שהוא עובד כמאייר (!) בחברת וויקס. המלחמה הנוכחית תפסה אותו בחופשה משפחתית באמצע המדבר, והתגובה לא איחרה לבוא. ״כל השעות שהיינו שם, מבודדים יחסית, הסתכלנו בדיווחים ובתמונות, והרבה מהן התחילו להיחקק לי במוח. היה רגע שהבנתי שקורה פה משהו שהוא היסטורי. בגלל שאני רואה את הדברים בצורה מאוד ויזואלית – אלה הם גם הדימויים שאחר כך התחלתי לאייר״.האיור הראשון היה כאמור זה של שירי ביבס ושני ילדיה החטופים – אריאל וכפיר. ״האיור לא מתאר את המקרה בדיוק כמו שהוא״, מסביר יוגב. ״ציירתי אותם כתאומים למרות שהם לא תאומים. התייחסתי לזה כמשהו יותר סימבולי, ולא משהו שמתאר את המציאות״. בסדרה שהגיעה בעקבותיו, ש־15 עבודות ממנה מוצגות כעת בתערוכה בפסטיבל אאוטליין (שאצרה אורנה גרנות מספריית האיור של מוזיאון ישראל), הוא עבד בפלטת צבעים שאופיינית לו עוד מלפני. ״עשיתי בחירות מודעות לאייר דברים שהם לא מורכבים מדי. לפעמים זה קצת נופל לקיטשיות, כי הרגשתי שאני צריך להגיב מהר ולא לחשוב על האמירה הכי מתוחכמת״.חודשי המלחמה הביאו אותו גם לנהל, בין השאר, דיונים בנושא הסכסוך הישראלי־פלסטיני עם א.נשים שונים ומוסדות שונים ברחבי העולם, כמו גלריה בלוס אנג׳לס ומגזין עיצוב בריטי. אבל גם לכמות התגובות המפרגנות הוא לא ציפה: ״הפתיעו אותי כמות השיתופים וכמות המקומות שאליהם האיורים הגיעו. אנשים אמרו שהם מחזקים אותם, שהם עוזרים להם לבטא את מה שהם מרגישים. אלה תגובות שמחזקות גם אותי״.
17/12/2023 • 0 minutos
פרק 149: דורון בדוח קרן
דורון בדוח קרן הוא יוצר, מעצב גרפי בוגר המחלקה לתקשורת חזותית במכון טכנולוגי חולון, אמן ומאסטר בבינה מלאכותית. בימים אלה הוא מציג את תערוכת היחיד Can/t Touch This בגלריה פוסט ברמת השרון, עם סדרת העבודות האחרונות שיצר באמצעות בינה מלאכותית – קולקציה של רהיטים שנראים פיזיים לחלוטין (ויום אחד אולי באמת יהיו כאלה). על ההתאהבות שלו בבינה המלאכותית הוא מספר: ״התחלתי לשחק עם מידג׳רני. זה לא היה קראש מיידי, אבל קרה שם משהו הזוי ובלתי מוסבר וגיליתי עוד דרך חדשה ליצור דברים, סט כלים חדש ומטורלל שקשה להפסיק להשתמש בו. זה ממכר״.הבינה המלאכותית מאפשרת לו לברוא עולמות חדשים – וזה מה שמרגש אותו. בנוסף לתוצר הוויזואלי, אחד הדברים שקוסמים לו בתהליך הוא הכתיבה. ״לנסח פרומפטים זה לספר סיפור של עולם, ובסוף ליצור נרטיב. התשוקה שלי התחילה מפנטזיות על עולמות רחוקים, ואז התחוור לי שאני יכול לעצב באמצעות הבינה המלאכותית דברים שיכולים לבוא לידי קיום בעולם הפיזי שלנו״.בהיותו אדם אופטימי, הוא רוצה לשים את הדגש על הערכים שהבינה המלאכותית יכולה להביא. זה גם מה שקרה כשהקים יחד עם בן זוגו יונתן קרן את מותג הלייף־סטייל ״מעפילים״ – שצמח באופן בלתי צפוי ממוצר אחד של שמן לזקן, שיצרו כדי לממן תערוכת צילום שהפיקו, בזמן שעבדו שניהם בחברת וויקס. לאורך כל הקריירה שלו והפרויקטים השונים שלקח בהם חלק הוא משתדל תמיד לספר את הסיפור מזוויות שונות ולייצר חוויה הוליסטית. אחד הדברים שמסייעים לו בנושא הוא הפסקות קפה יזומות שהוא עושה אחת ליום (בתקופות טובות), ללא מחשב או טלפון נייד, ואלה הם הזמנים שבהם עולים לו הרעיונות הכי מוצלחים. למי שרוצה להכנס וליצור באמצעות כלים של בינה מלאכותית הוא ממליץ פשוט להתחיל לעשות: לדבר עם התוכנות, ללמוד אותן לאט לאט, ותוך כדי להבין את המשמעות של הדבר (ותודה לאל, יש הרבה מה להבין).
13/12/2023 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 148: גל ממליה
גל ממליה הוא מעצב גרפי במקצועו, ומוכר בעיקר הודות לבלוג האוכל ״פתיתים״, שהוא כנראה בלוג האוכל הכי פחות סטנדרטי במחוזותינו. ״אני שולח זרועות לכל דבר שמעניין אותי, ואם זה תופס אותי – אני מתעמק״, הוא אומר. ״וכמו כל דבר שאני עושה – גם הבלוג קרה במקרה לפני 13 שנה״.בהיותו עצמאי והבוס של עצמו הוא נהנה מהעובדה שהוא יכול לבחור ולהתמקד בכל תוכן שמעניין אותו, גם (ובעיקר) אם מדובר בנושאים שבשוליים. ״אני לא אדע לתת את הסחורה למי שמחפש מתכונים לקציצות או עוגות דבש. אני אוהב את השוליים של הדברים, את החקר, את הטריטוריה. יש לי את הלו״ז שלי, הקצב שלי, ההומור שלי וגם את הקהל שלי – שמורכב ברובו מאנשים סקרנים שדומים לי באיזשהו מובן״.אחד הנושאים שהפכו לכזה שהוא מתמחה בהם הוא יפן, בדגש על אוכל יפני, אבל לא רק. ״לפני כמעט 15 שנה נסענו קבוצה של ארבעה חברים לראשונה ליפן, והתאהבתי. בהמשך למדתי את השפה והבנתי שאני כנראה הייתי יפני כל הזמן ולא ידעתי מזה. התחלתי להתעמק בכל מיני פילוסופיות של עיצוב, של תפיסה מרחבית ושל האוכל היפני, בדגש על אומאמי״.אם אומאמי הוא מונח שעוד נשמע סינית (או יפנית!) עבורכם, נספר שמדובר בטעם שמתקבל כש״מצליבים חומצות אמינו והן מגרות את הלשון. הן גורמות לנו לרצות עוד מהטעם הזה ומעצימות טעמים אחרים. הוא נמצא באופן טבעי במזונות כמו עגבניות, תרד, חצילים, פטריות, בשר, גבינה ודגים (וגם בחלב אם). והוא מתפרץ ככל שאנחנו ׳מתעללים׳ יותר בחומר הגלם, והפריצה הגדולה ביותר שלו קורית בהתססה״.כמו בהרבה נושאים אחרים, גם את נושא ההתססה המורכב לקח ממליה ופישט אותו לקוראים ולעוקבים שלו, באמצעות מדריך מאויר שיצר באמצעות בינה מלאכותית. עם עבר כאנימטור ומעצב משחקים יש לו ארגז כלים משמעותי שבו הוא יכול להשתמש גם כשהנושא הוא אוכל. אה, ולמרות שהוא לא מתפרנס מהבלוג – הוא מצא דרך מאוד מקורית גם להרוויח ממנו קצת (תאלצו להקשיב כדי לגלות מהי).
1/10/2023 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 147: עוז זלוף
עוז זלוף הוא אמן, אוצר, יוצר, פעיל חברתי, אקטיביסט - שנראה שבכל רגע נתון יש פרויקט כזה או אחר שלו שרץ ומוצג. בתערוכת היחיד הפרפורמטיבית שלו שרצה בימים אלה בגלריית המקרר, ״לישון עם זרים״ (״עם כל האסוציאציות החיוביות של הדבר״), הוא מציג עבודות שמביאות לידי ביטוי את היותו אמן יחסים שיוצר Relational Art. ״יש לי קבוצה שבה חברים א.נשים על הסקאלה שבין אמנים מציגים לבין חובבי עניין באמנות. אנחנו נפגשים כבר שבע וחצי שנים, אחת לשבוע, בעפולה״. וכשמזמינים אותו לתערוכת יחיד, הוא מביא איתו את כל השותפים שלו.העניין ביחסים, בקהילה, בקבוצות אוכלוסייה ובפריפריה מלווה את זלוף מתחילת דרכו האמנותית, כשיצא לשנת שירות לפני הצבא. ״בתיכון הייתי תלמיד מגמת תיאטרון ורציתי להיות אמן בכל נימי נפשי. אז לא הבנתי אמנים חזותיים (וגם היום אני מנהל דיאלוג עם הדממה והאוביקט). רציתי לעשות תיאטרון – להיות שחקן, לביים״.זה הוביל אותו להיות חלק מקבוצה שהקימה את תנועת תרבות – תנועה חברתית שעוסקת בהקמה של מוסדות וקהילות יוצרות, בעיקר בפריפריה. ״כאמנים, מסלילים אותנו למקומות מסוימים, ואנחנו עוברים את כל החיים שלנו בניסיון לשמר אותם. המטרה שלנו היא להצביע על העובדה שזו בעיה, ולעסוק בדרכי התמודדות איתה״.כשהוא לא יוצר אמנות כאמן, הוא אוצר בגלריה העירונית בעפולה ובחממה לאמנות ״מקום״ במוזיאון חיפה. ״הגעתי לאוצרות כי אני אמן. שאלות כמו את מי מציגים, למה מציגים ואיפה, הן שאלות שמעסיקות אותי. גם כאוצר, חשוב לי הערך החברתי והתרבותי, האפקט של הדבר. גם ביצירת האמנות האישית שלי, כשאני עובד על עבודה – אני רוצה שיעבדו עליה 40 אמנים״. וגם, כאמור, כשמדובר בתערוכת יחיד. מתי אתה מזמין אותנו?
25/9/2023 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 146: חי אוחיון
חי אוחיון הוא מנהל העיצוב (Head of Design) ב־Artlist, סטארט־אפ ישראלי שפיתח פלטפורמה שמהווה קטלוג דיגיטלי עבור יוצרי תוכן מכל סוג: יו־טיוברים, אינפלואנסרים, ולוגרים, משרדי פרסום, צלמים מקצועיים ועוד. לחברה, שהוקמה לפני שבע שנים על ידי ארבעה שותפים, יש היום למעלה מ־20 מיליון משתמשים (!) ויותר מ־400 עובדים.הבינה המלאכותית היא אחד הפיצ׳רים המשמעותיים שנכנסו לשימוש בפלטפורמה בשנים האחרונות, מספר אוחיון: ״אנחנו משתמשים ב־AI היום ככלי חזק כדי לשפר ולשכלל את היכולות שלנו. הכוח האדיר של AI הוא לחסוך ליוזרים זמן רב ביצירת תוכן איכותי, ואם אין להם רעיונות הם יוכלו באמצעות שימוש ב־AI גם לקבל אותם. בעבודה השימוש ב־AI חוסך לנו היום כ־30-40 אחוז מהזמן של מעצב״.לגבי החששות מההשתלטות של הבינה המלאכותית הוא אומר ״גם כשהתחיל הווב והאינטרנט המהיר פחדנו, ותמיד יש חששות מה יקרה מחר. ממה שאני לומד לאורך השנים, אין תחליף ליצירתיות ולרגש של האדם; קוד או אלגוריתם לא יבכה או יצחק. מה שאני מנסה להעביר לעובדים שלי הוא את העובדה שזה ייקל עלינו את העבודה, למרות שלפעמים גם אני נלחץ מזה״.לפני שהגיע לארטליסט היה אוחיון חלק מחברות כמו ״ראפיד״ ו״אוטונומו״, ומה שהוא הכי אוהב זה ״לחקור ולהעביר את הידע לעובדים. בכל שבוע אני מעביר להם הרצאות בנושאים שונים, ודואג להיות כל הזמן עם האצבע על הדופק כדי להסיר את סף החרדה מהטכנולוגיה, וגם כדי שיהיו להם את הכלים להישאר עם הראש מעל המים״. הוא מודה שלפעמים הוא מתעייף לשבת על כסא הפסיכולוג, אבל נכון לעכשיו הוא הכי עייף מפוליטיקה. תכלס, מבינים אותו.
17/9/2023 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 145: נינו ביניאשוילי
נינו ביניאשוילי היא אמנית, מאיירת, יוצרת, סופרת וראשת המחלקה לתקשורת חזותית במכללת סמי שמעון בבאר שבע. בימים אלה היא גם משתתפת בתערוכה ״ספרו לי עוד – בעקבות הרומן הגרפי״ במוזיאון הרצליה, שבמסגרתה היא חזרה אל הספר ״על שפת הים השחור״ שהוציאה לפני חמש שנים (ויוצא כעת המהדורה מחודשת), וסיפרה עליו עוד - באמצעות קרמיקה, רישום ועבודת רצפה חדשות.את העיסוק שלה באמנות החלה עוד כנערה בטיביליסי, לפני שעלתה ארצה בגיל 19 ישר ללימודים בבצלאל (בלי לדעת מילה בעברית!). משם היא המשיכה ללימודי תואר שני בשטוקהולם ומשם לניו יורק, ובין לבין גם הספיקה לייסד הוצאת ספרים בשם ״בוקימן״. ״מדי פעם אני רוצה שהעולם יפתיע אותי״, היא אומרת, ״הספר שלי הפתיע אותי כשחזרתי אליו, ואני מקווה שהוא יפתיע עוד אנשים״. בעבודות שלה היא אוהבת להישאר אניגמטית: ״אני אוהבת להשאיר מקום לאינטרפרטציה למבקר, זה משהו שמעניין אותי גם בעצמי – החוויה של לבוא לראות משהו ולא לגמרי להבין אותו. בגלל זה אני לא אוהבת את ויקיפדיה; אין שם נפש. הנפש היא מורכבת וכשאני עובדת אני אוהבת להיות קשובה לאינטואיציה ולזיכרון״. איור מבחינתה מעניין יותר כשהוא מהווה פרשנות מעבר לטקסט, משהו גדול יותר. זה בא לידי ביטוי גם בתפקיד שלה כראשת המחלקה לתקשורת חזותית בבאר שבע. ״אני שם כדי לעזור להם להגיע מבחינה אינטלקטואלית, מעשית וטכנית לרמה גבוהה של יצירה, של עבודה ושל חיים. אני מאמינה שלא המקום קובע, אלא אנשים הם אלה שקובעים אם המקום הוא טוב או לא״.הספר הבא שהיא עובדת עליו בימים אלה עוסק בסיפוריהן של חמש נשים במחוז יהודי שהקים סטאלין בשנות ה־20 במזרח הרחוק, אז יש לנו למה לחכות. ואם לא נהיה שיפוטיים, היא אולי גם תקבל אותנו ל״שמפיין קלאב״ המסתורי שלה. איפה מגישים מועמדות?
10/9/2023 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 144: רמי טריף
רמי טריף הוא אמן, מעצב, מרצה, חוקר ואוצר העיצוב והאדריכלות של מוזיאון ישראל בירושלים. בימים אלה מוצגת במוזיאון התערוכה שאצר, ״מעצבים בערבית״, שאותה הוא מגדיר כ״סוג של שיא במה שאני עוסק בו כאמן ומעצב מאז שסיימתי את הלימודים בבצלאל״.במהלך השנים עוקב טריף אחרי ההתפתחויות והדיאלוג בין עיצוב עכשווי לתרבות חומרית עכשווית – הן ביצירה האישית שלו והן ביצירותיהם של אחרים. ״בשנים האחרונות אני מזהה תופעה של כניסה מאסיבית של צעירים וצעירות מהחברה הערבית לתוך האקדמיות לעיצוב״, הוא מספר. ״החבר׳ה האלה בסופו של דבר עוסקים גם בזהות שלהם ובמקום שממנו הם באים״.זה מה שהוביל אותו ליזום את התערוכה החדשה, שמציגה פרויקטים של חמישה מעצבים מחלקים שונים בארץ ומאוכלוסיות שונות בחברה הערבית. ״התערוכה ממסגרת תופעה חדשה. תפקידו של המוזיאון הוא לא רק לדבר על היסטוריה, אלא גם לייצר אותה״. העובדה שהוא עבר בעצמו את מה שעוברים המעצבים האלה היום, ושהוא דובר את השפה, הפעילה את מערכת הניואנסים אצלו שעות נוספות: ״בעיני מדובר בפרויקט חברתי ולא רק בפרויקט אמנותי. הוא חושף המון אנשים, גם כאלה מתוך החברה הערבית, לדברים שלא הכירו, ובמקביל עוסק בתפקידו של המוזיאון במאה ה־21״.בפרספקטיבה של למעלה מעשור שבו הוא פועל ויוצר, הוא חושב שעולם שאין בו מגוון הוא עולם משעמם וגם מסוכן. ״תפקיד המעצב והעיצוב בחברת מיעוט הוא לשמר זהות חומרית שיש לה גם השלכות לא חומריות״, הוא אומר. ״בעולם של עיצוב, אנחנו צריכים שדברים יחיו בשימוש יומיומי. כשאני שם אותם במוזיאון אני מנטרל אותם מהשימוש הזה, וזו גם סוגיה שאני עסוק בה כאוצר״.
3/9/2023 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 143: ורדית גרוס
״כששואלים ילדים קטנים מה הם רוצים לעשות כשיהיו גדולים, אף אחד לא אומר ׳אני רוצה לנהל רזידנסי׳. זה לא ברשימות שלהם״, אומרת בחיוך ורדית גרוס, המנהלת של ארטפורט, מרכז אמנות בדרום תל אביב שהוקם לפני עשר שנים על ידי קרן אריסון.אבל ארטפורט הוא ״לא רק רזידנסי״. הוא משכן אמן (״או חממה בעולמות ההייטק״), שהתפתח והתרחב גם לגלריה פעילה, יריד ספרי אמן שנודד בעולם, סדנאות כלים מקצועיים לאמנים, פסטיבל סרטי אמנים, ואפילו יוזמה של כתיבת ערכים על נשים בוויקיפדיה (וגם על לחם אוקראיני, אבל בשביל להבין איך זה קשור תצטרכו להקשיב לכל הפרק). גרוס נכנסה לתפקיד אחרי 17 שנים כעיתונאית בידיעות אחרונות, לימודי משפטים ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ותואר שני באמנות וטכנולוגיה (ITP) באוניברסיטת ניו יורק. ב־1999 כשנסעה לברנינג מן, החל העניין שלה באמנות במרחב הציבורי. לאחר הלימודים ב־NYU החלה לעבוד ב־Creative Time, גוף שעושה בדיוק את זה. שם, כאוצרת בתחילת דרכה, עבדה על פרויקטים עם שמות כמו ג׳ני הולצר (!) לורי אנדרסון (!) ודיוויד ביירן (!).על השאלה איזה תערוכות היא אוהבת, היא עונה ש״בסוף אני רומנטית, למרות שלקח לי זמן להבין את זה״. זה לא מפתיע לאור העובדה שהציורים הראשונים שגרמו לה לבכות הם פורטרטים שצייר חיים סוטין ומוצגים באורנג׳רי בפריז. זה קרה בגיל 16, והשומר המודאג מיהר לבדוק שהכל בסדר.ואיך ייראה העשור הבא של ארטפורט? יש לה מחשבות בנושא, אבל בינתיים מה שהיא מוכנה לספר זה ״כשאני עוצמת עיניים וחושבת איך אני רוצה שארטפורט ייראה, יש כל מני רזידנסי בעולם שביקרתי בהם. בא לי בית קפה בכניסה, אבל זה לא יקרה עכשיו במיקום הנוכחי, אולי מתישהו״. אנחנו מחכים.
27/8/2023 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 142: טל מסלבי
טל מסלבי הפך במהירות שיא מסטודנט שסיים לפני שנה את לימודיו במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר למותג – כזה שגם זכה לא מזמן בפרס בקטגוריית המעצב/מותג הצעיר הטוב ביותר בפסטיבל סרטי האופנה של מילאנו. זה קרה הודות לפרויקט הגמר שלו שפוצץ את הרשת (בארץ וגם בעולם), שכלל פריטים כמו נעליים שנראות כמו עוגה אכולה, ג׳קט עור שעושה מסאז׳ ללובשים אותו, בגד שעשוי ממדבקה ועוד.הפרויקט חקר את התופעה שנקראת ״תגובת מצהר חושית עצמאית״, שאתן בטח מכירות יותר בשם ASMR. ״כל פריט בחן הבטים שונים של התופעה והציף הרבה שאלות לגבי הסוגיה הזו״, מספר מסלבי. ״זה היה מחקר, ולמרות שבשנקר היה לי קשה לראות איך כל הילדים (הפריטים) יושבים תחת אותה מטריה, לקראת הסוף הבנתי שהם משפחה, והיום קשה לי לראות אותם בנפרד״.השלב הבא בפרויקט היה סרט שיצר מסלבי עם האמן אסף עיני, שהוא גם זה שזכה בפרס במילאנו. ״היה לי ברור שאני צריך לעשות סרט, גם כי נקודת המוצא של ASMR קורית בווידיאו. הסרט מסביר את מה שיצרתי ובנוי כך שהוא נותן במה לכל מערכת לבוש״.הנושא המרכזי שמעסיק אותו הוא היחסים בין הלובש לבגד והאינטראקציה שנוצרת בין אנשים דרך הבגד. ״קשה לי להגיד שאני מחפש לייצר אופנה. התהליך שלי כמעט ולא מתעסק באיך הבגד יחמיא לגוף, אלא יותר בקונספט. הרלוונטיות שאני מחפש אולי לא קשורה למה שרלוונטי בבגדים, אבל המדיום שבו אני משתמש הוא הבגדים״.בימים אלה בונה מסלבי את התשתית למותג העצמאי שלו שיתחיל מאקססוריז – תיקים, נעליים, תכשיטים – במטרה עתידית לגדול וגם לחזור לבגדים. גם במקרה הזה הוא יעסוק באינטראקציה הנוצרת באמצעותם וימשיך לחשוב עליהם כעל אוביקטים – ״ככה יותר קל לי לחשוב על לתת לו פעולה אחרת מלבד לבישה״. הניחוש שלנו הוא שאנחנו עוד נשמע עליהם.
19/8/2023 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 141: יואב גתי
יואב גתי הוא מעצב בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, שבארבע השנים האחרונות מכהן כאסטרטג קריאייטיב (creative strategist) במטא, הלא היא פייסבוק (וגם אינסטגרם, ווטסאפ ונספחיה). במקביל הוא גם מלמד במחלקה, שבה כבר כסטודנט היה שותף מייסד של חברת המיתוג Awesome TLV (היום בבעלות Deloitte Digital), והוא מקווה שפרויקט הגמר הזכור שלו, שעסק בשאלה ״מה היה לנו רע באוגנדה״, לא ישאיר אותו וואן היט וונדר. במסגרת תפקידו במטא הוא עובד עם חברות סטארט־אפ שפועלות בישראל ומעוניינות לגדול, כשאחת מהדרכים שלהם לעשות את זה היא באמצעות פרסום בפלטפורמות של מטא. ״אני מלווה את המותגים, עובד איתם, מלמד אותם את השפה של הפלטפורמה״, הוא מסביר. ״מה שדורש מאיתנו להיות מכונה שכל הזמן מייצרת עוד קריאייטיב, כדי להגיע לקהלים נוספים. ממוצע החיים של מודעה על הפלטפורמה יכול להיות גם יומיים, לכן זה ממש מכאניזם לייצור קריאייטיב״. על השאלה האקוטית מה לעזאזל גורם לנו להמשיך ולצפות בתוכן מסוים ולא אחר בתוך העולם מלא הגירויים שאנחנו חיים בו הוא עונה: ״מה שעוצר אותך יכול להיות השנייה הראשונה – מה שאתה רואה בה וגם מה שאתה שומע בה, הפך להיות עניין. אנחנו צריכים לייצר משהו רלוונטי, ויז׳ואל חזק וכזה שיהיה בו תנועה. פעם הייתי נאבק על כל פיקסל ועל כל העמדה של טקסט, ועם הזמן הבנתי שבסוף, במבחן החיים, צריך להבין לא מה המותג מביא לפלטפורמה אלא מה אתה כמותג יכול לקחת מהפלטפורמה אליך״.
13/8/2023 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 140: נועה אירוניק
נועה אירוניק היא אמנית, ציירת ובעלת תשוקה אמיתית לפתיחת סתימות בכיור. בימים אלה היא מציגה את ״בדד״, תערוכת יחיד בגלריה רוזנפלד, רגע לפני שהיא פורשת כנפיים ונוסעת ללמוד לימודי תואר שני באמנות ברוד איילנד שבארצות הברית.בתערוכה הנוכחית היא מציגה סדרה חדשה של ציורים גדולי ממדים שבה היא חוקרת דימויים (בעיקר קבוצתיים) של גברים. ״אני מרותקת מגברים ומגבריות״, היא מספרת, ״בגלל הזרות שיש לי אל מול הגבריות. אני לא אוכל להיכנס לעולם שלהם וזה בסדר, אבל באמצעות העבודות אני מתפרצת אליו, מנסה להבין מי אני מולם, מי הם מולי, ומי הם אל מול עצמם״.את הגברים (וגם הנשים) היא מציירת בעבודות שלה ״לא כדי להנכיח סטיגמה, אלא כדי להקשות עליה. לדמויות שלי בציור יש מוטיבציה: אני יודעת מי הם, מאיפה הם באו ולאן הם הולכים. זה נותן לי את הבשר שאני צריכה כדי להפוך אותם לדימוי שלא ייפול למקום גנרי, וזה גם מפריח בהם חיים״.בשנת 2019 סיימה את לימודיה בבית הספר לאמנות רב תחומית בשנקר, וכבר בתערוכת הגמר שלה עסקה בדימויים של גבריות, בין השאר באמצעות דימויים של סוסים (שנוכחים גם בתערוכה הנוכחית). מאז היא לא עצרה, ולא מתכוונת לעצור גם עכשיו. ״אני רוצה להציג ב־MoMA ולהיות מאלה שמדברים עליהן, אז אני לא יכולה לעצור. מיד עם תום הלימודים מצאתי סטודיו, התחלתי לעבוד ולהציג. בשנים האלה אני מרגישה שאני מתפתחת, לא רק מבחינה קונספטואלית אלא גם מבחינה טכנית״.ברמה הטכנית, הציורים שלה מתחילים תמיד מרישום אחד, שעליו היא מוסיפה עוד ועוד רישומים של אותו הדימוי, עד ש״היד זוכרת בעל פה. כשאני ניגשת לציור אני לא עושה שום הכנה, אני מכירה את הדימוי כבר כל כך טוב - כך שהכל מסתדר״. האמנות, היא מאמינה, צריכה להיות שיח, דיאלוג, ולא לסגור את קו המחשבה באמצעות ביקורת בלבד. אתםן מוזמנים לבדוק את העניין בתערוכה שלה, כי מי שלא מגיע ביצה סרוחה.
6/8/2023 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 139: בן מולינה
בן מולינה הוא מנהל איגוד מקצועות האנימציה בישראל, אוצר האנימציה ומשנה למנהל האמנותי לפסטיבל אנימיקס (שיתקיים בשבוע הבא) ובעצמו גם אמן, יוצר ואנימטור. וכל זה רק שלוש שנים אחרי שסיים את הלימודים במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר.אל שנקר הוא הגיע כי חשב שיהיה מעצב גרפי, אבל תוך כדי הלימודים גילה שהוא וטיפוגרפיה – זה פחות ושהוא נמשך לאנימציה, כי מעניין אותו להפיק סיפורים באמצעים ויזואליים. במקביל הוא גם גילה שהוא אוהב לארגן, להפיק ולנהל. ״הלימודים היו כמו בופה בשבילי. מכל דבר ניסיתי להפיק משהו. כרגע המשאב העיקרי שלי הוא בני אדם״, וזה גם הדבר שהוא הכי אוהב בעבודה – האינטראקציות עם האנשים שסביבו.פרויקט הגמר שלו, סרט האנימציה ״חצי סבא״ שעסק ביחסים שלו עם סבו (שנפטר מאז), זכה להערכה רבה והוצג באירועים ופסטיבלים ברחבי העולם. בימים אלה הוא מציג גם במסגרת התערוכה ״בינג׳״ בשיתוף מרכז אדמונד דה רוטשילד, כחלק ממערך התערוכות ״ספרו לי עוד״ במוזיאון הרצליה. העבודה שלו עוסקת בבינג׳, פשוטו כמשמעו, ומציגה בפני הצופים דמות שצופה במשהו אחר – סדרות טלוויזיוניות – אחד מנתיבי הבריחה המוכרים לכולנו מחיי היומיום. ״גם כשאתה עוסק בבריחה אתה צריך לעסוק בסוף במה שאתה בורח ממנו״, הוא אומר.כמי שנמצא בקשר יומיומי עם עשרות מאיירים ואנימטורים הוא מספר ש״משהו השתנה בשנים האחרונות בסנטימנט של מה זה להיות אנימטור בישראל. יש לנו הבנה, אנחנו יודעים מה אנחנו עושים ויש לנו דרישות״. בחודש הקרוב ייפגש מטעם האיגוד עם נציגי הממשלה כדי לקדם את הדרישה לפיה יקבל האיגוד מושב במועצת הקולנוע, והוא מבטיח שגם אם המדינה תשרף – הם ימשיכו לקדם אנימציה, עבור היוצרים והיוצר ות המוכשרים והמוכשרות שעובדים פה.
1/8/2023 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 138: ניב תשבי
ניב תשבי הוא מאייר, אמן, מעצב תפאורות ובכללי יוצר המון דברים מכל מיני סוגים. בסוף השבוע האחרון נפתחה תערוכת היחיד שלו ״הקרנבל״ במסגרת סדרת התערוכות ״ספרו לי עוד: מהלכים באיור עכשווי״ במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית. עבורו זוהי תערוכת היחיד המוזיאלית הראשונה וגם הפרויקט הכי גדול שיצר עד כה - גם בהיקף, גם בכמות העבודה וגם ברמת ההעמקה בתהליך. התערוכה היא מיצב פיסולי שעובד על התפר שבין קרנבל למצעד ומטשטש גבולות מסוגים שונים, או כמו שתשבי מפרט: ״הגבול בין ניצחון לתבוסה, בין טירוף לצחוק, בין צחוק לצעקה״. וכן הלאה. למרות הכשרתו כמאייר והיותו בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל (2012), כבר שנים שהוא מציג תערוכות שנעות, שוב, על גבולות כאלה ואחרים. ״נדירות הפעמים שבאמת הצגתי איור, זה תמיד מתפתח למקומות אחרים״, הוא מספר. ״אפשר וראוי להציג איור בתערוכות, אבל המרחב המוזיאלי והגלריסטי מוציא ממני דברים אחרים. יש לי הזדמנות להרחיב את העבודה ומעניין אותי להתעסק בנושאים כמו חלל, צורה, נפח, חומר ואפילו סאונד. מעניינת אותי ההפשטה והתרגום של העולם בצורות גיאומטריות, ומעניין אותי להציג משהו שאפשר לבחור בו את נקודת המבט, כזה שמאפשר להסתובב סביבו, לחוות חוויה, להרגיש אותו בכל החושים״. במהלך הקריירה שלו הספיק לצד התערוכות גם לאייר ולעצב ספרים, לעצב תפאורות, לייצר עבודות קיר עבור חברות הייטק ועוד. ״עבודה מסתיימת עבורי כשיש דדליין, אחרת היא יכולה להימשך לנצח. כשהיא מסתיימת ופוגשת קהל זה אולי גם הרגע הראשון שבו אני מתחיל להתאהב בה. עד אז אני תמיד מלא ספקות. ברגע שהיא משתחררת ואין לי מה לעשות איתה יותר - אז אני מתחיל לאהוב אותה״. רק אומרים שהעבודה על התערוכה בהרצליה כבר הסתיימה, אז אתםן מוזמניםות להתאהב עכשיו גם.
22/7/2023 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 137: חן מכבי
חן מכבי הוא מעצב גרפי, מאייר, טיפוגרף ואושיית סטוריז שבין לקוחותיו אפשר למצוא את נטע ברזילי, טונה, מרגי, מפעל הפיס, הקאמרי, הטלוויזיה החינוכית ועוד. לפני עשור (בדיוק) הוא סיים את הלימודים במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, ומאז הוא מוכר בעיקר הודות לעיצוב הטיפוגרפי והלטרינג שלו (אבל לא רק). החיבור לתחום הגיע עוד כנער: ״כטינאייג׳ר התחברתי לכל מה שקשור בהיפ הופ״, הוא מספר. ״בתור ילד שמצייר מצאתי את עצמי מתחיל להתעסק בפונטים ובלוגואים שקשורים לעולם ההיפ הופ, והושפעתי גם מגרפיטי. בשנקר הזדמן לי לצלול לתוך התחום, לעבוד עם שלד של אות וליצור ממנה משהו חדש״. אחד הפרויקטים היותר משמעותיים עבורו היה עיצוב לאלבום של טונה, ״טונה פארק״, שבו הוא התמודד לראשונה עם עבודה שאין בה טיפוגרפיה והיה צריך ״לצייר עולם ויזואלי מאוייר שבו כל שיר באלבום מקבל מתקן בלונה פארק. כל התוכן של האיור נובע מהתוכן של השיר״. בשלוש השנים האחרונות (או בעצם, מאז הקורונה), הוא מייצר בעצמו סרטונים מצחיקים שעולים בסטוריז בחשבון האינסטגרם הפרטי שלו, מה שלדבריו ״התגלגל כמו כדור שלג. יש בהם הרבה דחקות עם גבעתיים ורמת גן, וזה נהיה משהו שנהייתי מחוייב להעלות. זה חוצה בין אנשים ועובר בין פלטפורמות שונות, וגם מגיע לעבודה שלי - אם בצורה ישירה או עקיפה״. הוא נהנה במיוחד לחקור תחומים שהוא לא מכיר לטובת פרויקטים חדשים, כמו לדוגמה המיתוג שיצר לתזמורת פירקת אלנור. המחקר הזה מביא אותו להתכנס בתוך הפרויקט עד כדי תהליך כמעט מדיטטיבי. ״כשאני צולל לתוך משהו אני מגיע לזרם תודעה עמוק. התהליך והדרך הם מה שהכי מרגש אותי, לפעמים יותר מהתוצאה״. השלב הבא עבורו, מלבד התנסויות בעבודה עם בינה מלאכותית שהוא עושה בימים אלה, הואלהכנס לתחום האנימציה ולגרום לדימויים שלו לנוע. על הדמיות לעומת זאת הוא לגמרי היהמוותר, והיה מעדיף לרוץ חופשי אל הפרויקט עצמו (תזכרו את זה בפעם הבאה שאתם מזמיניםממנו משהו).
16/7/2023 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 136: תמר ברניצקי
תמר ברניצקי היא אמנית ומעצבת, בוגרת המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר ותואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל, ובעלת סטודיו עצמאי. לצד מוצרי הטקסטיל שהיא מפתחת, יוצרת ומוכרת, היא החלה בשנים האחרונות גם להציג יצירות אמנות, בין השאר ביריד צבע טרי האחרון. ״התחלתי דווקא מהמקום האמנותי״, היא מספרת. ״פרויקט הגמר שלי בשנקר היה סדרת עבודות שמבוססות על בד ונייר. אבל בשנים הראשונות לא חשבתי שיש לזה שוק או קהל, ומעבר לנגיעה הפנימית הבוערת לא חשבתי שיש מה לעשות עם זה״. גם הקונספט של עיצוב טקסטיל לא היה משהו שכולם הבינו אותו אז: ״לא היה אז אינסטגרם. הייתי הולכת פיזית למעצבי אופנה ומציעה לעצב להם טקסטילים, אפילו משאריות הבדים שנשארו להם״. גם כשהיא עושה אמנות, היא מציינת שיש לה ״מוטיבציה של מעצבת וראייה של מעצבת. נכון שאני לא עושה משהו שמתאים לספה, אבל אני עדיין יודעת שזה יעמוד כחלק מאוסף חיים של אנשים. את השפה שלי פיתחתי מתוך המוגבלות: אני לא יודעת לגזור, לא יודעת לתלות, לא יודעת לעשות קו ישר. פשוט יצרתי מזה שפה״. כבר שנים שהיא משלבת טכניקות של דפוס דיגיטלי לצד טכניקות מסורתיות בעבודת יד בעבודות שלה - בין אם מדובר בעיצוב צעיפים או כריות ובין אם מדובר ביצירות אמנות. ״אני מוצאת קודם כל את טכניקת הייצור ואז יוצקת לתוכה את התכנים״, בין השאר בניינים ומבנים אדריכליים: ״כשאני רואה בניין הוא נראה לו כמו בד. הוא סופג אליו אוסף זהות״) ותצלומי נופים - שבדרך כלל לא מופיעים בהם לא אנשים ולא בתים. ״אני משתדלת לייצר עבודות שמשרות נחת ורוגע. התקופה היא סוערת ובסדרה הנוכחית שחלקה הוצגהגם בצבע טרי היה לי חשוב להביא קצת שלווה״. השלווה הזו מלווה אותה גם בתהליך עצמו, כשבמסגרתוהיא מפנה זמן בלו״ז לבהייה בסטודיו. וגם לסידור שלו יש זמן מוגדר, כי כשאין ברירה - אין ברירה.
9/7/2023 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 135: תום גן אור
תום גן אור הוא במאי (ולפעמים גם מפיק, עורך וצלם), בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. ברזומה שלו רק לאחרונה בימוי קליפים לג׳ירפות, אסף אמדורסקי ונינט (הו מיי גאד, נינט). לעולם הבימוי הוא התגלגל די במקרה, אחרי שבשנה ג׳ בבצלאל סיים תקופה של חילופי סטודנטים בוולנסיה והתקבל לעבוד באופן זמני בחברת טיולי סנואובורד, כצלם סטילס. ״כשחזרתי לבצלאל הרגשתי שאני צעד אחורה ביחס לשאר הסטודנטים לעיצוב. ממש רציתי לעזוב את התואר״, הוא מספר, אבל שיחות עם ארז גביש ראש המחלקה ועם המרצה ענת קציר הצליחו לגרום לו לשנות את דעתו. ״ענת אמרה לי מעכשיו להתעסק רק בווידיאו. כששואלים אותי שאלות, לענות עליהן בווידיאו. זה מה שקרה וחוויתי פריחה מדהימה״. בתום הלימודים, וקצת לפני ההתחלה של הקורונה, הוא נסע לצלם סרט ביפן, שם תעד גולש סנואובורד יפני שלא ידע מילה באנגלית. ״זו היתה הזייה אחת גדולה. גרתי אצלו בבית, ישנתי איתו במיטה, הלכתי עם המצלמה לשירותים״. כשהיה צריך לחזור ארצה לפני שנסגרו השמיים הוא לא הפסיק את העבודה על הסרט, אלא עבד עליו מרחוק והצליח להשלים אותו, ואפילו להיות מרוצה מהתוצאה. לבימוי קליפים הוא הגיע דרך להקת מטאל שאהב וחיזר אחריה בהצעה לביים עבורה קליפ. ״משם זה נבנה מפה לאוזן, בלי שום קידומים״, הוא מספר. הפה לאוזן הזה הביא אותו, כאמור, עד אסף אמדורסקי ונינט (״הם שחקנים מדהימים״) שלהם ביים קליפ משותף יחד עם ההרכב האלקטרוני גארדן סיטי מובמנט. האחרון שביים לג׳ירפות ויצא ממש בחודש שעבר, הוא קליפ שצולם בטכניקה של אינפרה אדום. לעומת החלקים של לפני ואחרי ההפקה, את תקופת ההפקה עצמה הוא הכי אוהב. ״ישבי עדיין קצת את הקצין שהייתי, לנהל צוות זה משהו שאני מאוד אוהב. להיות מפיק זהמשהו שאני פחות אוהב אבל לרוב אין הרבה ברירה. בהמשך הייתי גם מעדיף לא לצלםואולי לא לערוך, בכל זאת אני בן 33 עם שתי פריצות דיסק, אני לא יכול להתפצללשלוש״ (אנחנו, אגב, בטוחים שהוא יכול להתפצל גם לשש).
2/7/2023 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 134: ליאורה רוזין
ליאורה רוזין היא אוצרת, חוקרת, מרצה בבצלאל ומעצבת תעשייתית בהכשרתה. בימים אלה מוצגת במוזיאון העיצוב חולון ״אוכל״, התערוכה שאצרה יחד עם דנה בן שלום, וזו לא הפעם הראשונה שבה מגיעה רוזין לעסוק בנושא מפריזמה מקצועית. ״אוכל עוזר לי למקם את עצמי״, היא מספרת: ״ביחס לשבט, למשפחה, לחברים. אני אוהבת לייצר תקשורת עם אנשים דרך האוכל״. במשך שנים עבדה בצוות החדשנות של אוסם־נסטלה, מה שחשף אותה לאחורי הקלעים של תעשיית המזון. ״זה איפשר לי מבט מורכב על תעשיית המזון, על מה המקום של המעצבים בתוכה. למדתי עוד קצת על בני אדם דרך האוכל״. העניין שלה בעיצוב, היא מספרת, דומה לעניין שלה באוכל, ומתבטא בהצצה אל תוך החיים של כולנו. ״אני לא עסוקה בטעים או לא טעים, אלא בכל הדברים מלבד זה״. את התערוכה הגדירה ככזו שעוסקת בקשר בין בני אדם לבין האוכל שלהם, ובמהו תפקידו של העיצוב בתוך המשוואה הזו (״ניסינו לפרום את האוכל מהיררכיה ברורה״). בתערוכה, שמציגה יצירות אמנות, פרויקטים חדשים לצד ותיקים של עיצוב וגם הרבה רדי מייד (בקבוקי מים מינרליים וקופסאות פרינגלס, לדוגמה), מציגה גם עבודה אחת שתופסת הרבה תשומת לב כי היא מתייחסת לדרך שבה האוכל מוצא את עצמו אל מחוץ לגוף שלנו (כן, אנחנו מדברים על קקי). התערוכה, כך היא מקווה, מפעילה גם את הראש לצד הרגש. ״כולנו עסוקים כלהזמן בלהתרגש מאוכל, מה שרצינו להראות הוא שאפשר גם לנהל שיחה על אוכלועל עיצוב שתפעיל עוד אזורים במוח״. כאוצרת, היא הכי מתרגשת בעצמהמהאפשרות לצלול לתוך נושא אחר כל פעם מחדש. ״יש לנו את הפריבילגיהלחקור ואז לספר על זה לעולם. זה נהדר, כי העולם הוא מקום מעניין״.
25/6/2023 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 133: רותי דה פריס
בימים אלה מציגה האמנית רותי דה פריס במוזיאון נחום גוטמן תערוכת יחיד, שמושפעת בין השאר מהעבר של החלל שבו היא מוצגת, ״בית הסופרים״ ההיסטורי שבו עבדו וחיו סופרים שונים. שם התערוכה, חור תולעת, מתייחס לאפשרות של מעבר במרחב ובזמן, ואכן - עם הכניסה לתערוכה מרגישים מעבר לעולם מעט אחר. גם בתערוכה הנוכחית, כמו בתערוכות קודמות, היא עסוקה בלכסות את החלל או להלביש אותו. ״הממד ההמצאתי נוכח בכל דבר שאני עושה״, היא אומרת. ״אני מנסה כל הזמן לייצר לעצמי אפשרויות שבהן אני יכולה לנוע בתוך החומר ולייצר משהו שאני גם כל הזמן משבשת״. בשנים האחרונות היא מנסה לייצר לעצמה גבולות בתוך האינסוף, כי חוסר הגבולות דווקא בא לה בקלות, אבל זה כן עניין שמשתפר עבורה עם הגיל. ״יש לי רעיונות כל הזמן ואני קופצת המון בין המון דברים. אבל התערוכה הנוכחית היא גם זו הראשונה שלקח לי יותר זמן לעבוד עליה. היתה בה השהיה: ישבתי בסטודיו והסתכלתי על העבודות. ״אני חושבת שזה קשור להתבגרות - אני מתבגרת בתוך האמנות שלי, ודרכה אני מוצאת סבלנות והעמקה מחשבתית״. רוב הזמן היא גם חשה בת מזל: ״העולם כל כך כואב והמדינה כל כך כואבת, והאפשרות לייצר אמנות בתוך המציאות הזאת, היא באמת מתנה״. את הצבעוניות, הטקסטיל, הפטרנים והגיאומטריות שמאפיינים את העבודות שלההיא שואפת, אולי, יום אחד - לקחת למקומות שמתחברים לעולם האופנה. ״הצורה שאני מפסלת היא דרך כיסוי, וזה מבחינתי החיבור לאופנה. כמושמלבישים אדם - כך גם אני מכסה את החלל״. אנחנו, כמובן, נשמח לעדכון כשזה יקרה.
18/6/2023 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 132: אמנון רכטר
אמנון רכטר הוא אדריכל, בעל משרד אדריכלים שאמון על הרבה ממבני הציבור המשמעותיים שאנחנו מכירים (וגם שחקן חובב, אבל לזה עוד נגיע). בחודש שעבר נפתח לציבור ביתן איל עופר (לשעבר ביתן הלנה רובינשטיין) של מוזיאון תל אביב, שרכטר היה אמון על שיפוצו. לרכטר היסטוריה בעולם האדריכלות שהחלה הרבה לפני שנולד. הוא דור שלישי למשרד אדריכלים (הוותיק ביותר בארץ!) שהקים סבו, זאב רכטר, בשנת 1919. בהמשך הפעיל אותו אביו, האדריכל זוכה פרס ישראל יעקב רכטר – שהיה גם זה שתכנן את ביתן הלנה רובינשטיין המקורי. אמו היא השחקנית חנה מרון, ולכן כשזכה לתכנן את המבנה החדש של תיאטרון הקאמרי, החיבור אליו הגיע גם מהמקום ההיסטורי הזה. על הביתן המחודש הוא מספר ש״הכוח שלו הוא בצניעות. הוא לא חושף את עצמו בקלות, כמו שחקן פוקר. המשחק שלו עם העין האנושית הוא משחק כפול. יש בו מרחב בחירה שמבטא הנושא של דמוקרטיה. המהות שלו הוא להיות בניין דמוקרטי״. רכטר מאמין שארכיטקטורה צריכה לאתגר את הקהל ש״צריך לעשות מאמץ מודע כדי להגיע, לרצות, לחוות ולהסתקרן בדברים חדשים״, וזה גם מה שהנחה אותו במקרה הזה, כשהתרכיז של הרעיון האדריכלי הוא האפשרות להסתכל פנימה, אבל גם לעשות מאמץ בשביל זה. ״אנחנו עובדים על בנייני ציבור ומקבלים תקציב מוגבל מראש, מה שמחייב אותנו להיות יצירתיים בדרך שבה אנחנו מנהלים את הפרויקט. המבנים שלי מאופקים; הם לא צועקים. אני מחפש רעיון מרכזי אחד, שעליו אני משחק״. הוא מאמין גם שאדריכלות היא עניין לגמרי פוליטי ועל כן הקים אתעמותת מרכז רכטר לאדריכלות שעוסקת בחינוך בעולם האדריכלות. החלק האהוב עליו בתהליך העבודה הוא לעשות סקיצות. ״אני מחפשאת הרציונל אבל כל הזמן שואב השראות ממקומות אחרים – ספרות, אמנות חזותית וקולנוע״. ויש גם סקופ – בקרוב תוכלו לצפות בובתפקיד בסרטו החדש של עמוס גיתאי שבו הוא משחק, כמה מפתיע, אדריכל; אבל כזה פחות רציני. בעתיד הוא היה שמח גם לביים קולנוע(אנחנו לגמרי רואים את זה קורה).
11/6/2023 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 131: עמית גיצלטר
עמית גיצלטר הוא המייסד, הבעלים והמנהל הקריאייטיבי של סטודיו The Hive לאנימציה, שבימים אלה מציג תערוכה מעבודות הסטודיו בגלריה פוסט ברמת השרון (גילוי נאות וכו׳). אתם אולי מכירים את עבודות הסטודיו מפרויקטים לילדים כמו ״לולי״ או פרפר נחמד, אבל בשנים האחרונות אחראיים גיצלטר והסטודיו על כמה מסרטי האנימציה (למבוגרים) הכי מעניינים שנעשו פה - ביניהם ״מכתב לחזיר״ של הבמאית טל קנטור שזכה בפרס אופיר בקטגוריית הסרט הקצר הטוב ביותר, ו״מגלשה שחורה״ - סרט של הבמאי אורי לוטן שהתברג לשורטליסט של המועמדים הסופיים בקטגוריית הסרט הקצר בטקס האוסקר. גיצלטר למד אנימציה בחו״ל, כששב ארצה עבד כפרילנסר בכמה חברות פרסום ואז הבין שהוא רוצה לעשות את התוכן שלו, אבל גם הבין שזה לא ריאלי לעשות רק אותו. הוא הקים את הסטודיו שהוא בית הפקה לסרטי אנימציה מכל הסוגים, ולצד התוכן המסחרי שמחזיק אותו גם משקיע הרבה בתוכן עצמאי. על הפקה של סרטי אנימציה הוא מספר שזו ״המטריה מסביב, בפן הפרקטי: לנהל את לוחות הזמנים, התקציב, הגיוס. אנימטורים הם זן מדהים ונוצרת שיתופיות עם היוצרים ככה שאני מרגיש שבכל פרויקט יש קצת ממני״. הוא מספר שגם כאדם מבוגר הוא נהנה לאנימציה לילדים - גם להפיק כזו אבל גם לצפות בה (שאוט אאוט לפפה פיג, חלום שלנו שהיא תזמין אותנו לקפוץ במאדי פאדלס). ״אני חושב שזה איפה שכולנו התאהבנו באנימציה - בילדות, לא בבצלאל. אני לחשוב על רעיונות מקוריים ולפתור פתרונות עבור ילדים, אולי זה בגלל שגם אני עוד קצת ילד״. על עולם האנימציה העצמאי בישראל הוא אומר שמדובר בתוכן ש״יש בו ייחודיות. בעולם כולם מנסים למצוא פתרונות זולים ומהירים, ולכן הם גם נראים ככה. אצלנו, לא משנה עד כמה אנחנו רוצים לספר את הסיפור, האסתטיקה, העיצוב והלוק מעסיקים פה את היוצרים״. מ־AI הוא בינתיים לא מפחד, אבל ״כן חושש מהתחרות הגוברת ולכן היום אנחנו מנסים ליישם ולהשתמש בזה כמה שאנחנו יכולים עכשיו, כי עוד שנתיים זה יהיה מאוחר מדי״.
4/6/2023 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 130: גיא חג׳ג׳
גיא חג׳ג׳, או גיאחה כפי שאתן בטח מכירות אותו, הוא הרבה דברים אבל בעיקר די.ג׳יי, כותב והרפתקן תרבותי. הוא נמצא בארץ בביקור מוונקובר קנדה, שם הוא חי בחמש השנים האחרונות, ומנצל את ההזדמנות לחגוג 20 שנה לבלוג/אתר/מוסד שלו – ״עונג שבת״ (ספוילר: הוא קצת עיגל למעלה, אבל אנחנו לא שופטים). גם אחרי 20 שנות פעילות הוא לא לוקח כמובן מאליו שיש המון אנשים שמכירים את עונג שבת, אז נספר לכם שמדובר במיזם שהתחיל כטור שבועי, מה שאנחנו מכנים היום ניוזלטר (עוד לפני שהוא היה נשלח כניוזלטר), שבמסגרתו ממליץ חג׳ג׳ על דברים שמעניינים אותו, בדגש על מוזיקה חדשה שמחוץ למיינסטרים, אבל לא רק. עונג שבת הוביל אותו במהלך השנים למחוזות רבים ושיתופי פעולה מגוונים, ביניהם אחד עם מגיש פודקאסט זה – מגזין המסעות המודפס ״אתה נמצא כאן״, וגם אלבום קאברים לטום ווייטס, פודקאסט ועוד. ״במשך כמעט עשר שנים יצאתי להרפתקה כל שנה״, הוא מספר. ״כיוונתי להתחיל בכל שנה משהו שאני לא יודע איך עושים אותו. כשהייתה שנה אחת שלא היה בה כלום, הייתי ממש בבאסה על זה״. עוד מקום שאליו התגלגל בזכות העונג הוא עבודתו כדי.ג׳יי, גם בחתונות, ועד היום מדובר בדבר שהוא הכי אוהב. ״לא תכננתי לעשות חתונות וגם הייתי מאוד סנוב כלפי פופ, וגם אנטי גלגלצ. מיקמתי את עצמי בקצה השני של הספקטרום התרבותי. אבל גם אני וגם גלגלצ השתנינו בעשור הזה והנה אני גם משדר שם״. על התקלוט הוא מספר שהוא גרם לו לאהוב הרבה יותר סוגים של מוזיקה, וגם ש״לתקלט זו שיחה בלתי מילולית עם הקהל. זה פיזי, חושני, סקסי, אינטימי ומיידי. מאוד כאן ועכשיו. ההפך הגמור מעונג שבת שאני כותב לבד בבית מול המחשב״. אחרי סשן אדיר של חגיגות יום הולדת לעונג ביום שלם של תקלוטים של חברים בתדר הוא עדיין לא יודע לענות על השאלה האם הוא מתכנן מתישהו לחזור ארצה. אנחנו, כמו תמיד, מחכים.
28/5/2023 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 129: לירון קרול
לירון קרול היא אמנית שהגיעה אלינו הישר מלונדון, שם היא חיה ועובדת כבר כמעט 14 שנה. אפשר להגדיר אותה בהרבה דרכים, אבל היא מצליחה בתקופה האחרונה להגדיר את עצמה כאמנית שעוסקת בצילום, מעצבת ואנימטורית. בקטנה. גוף העבודות של קרול מוכר בעיקר הודות ליצירות שהן תמונות שלא צולמו, פרויקט ארוך ומתמשך שנקרא ״זיכרון צילומי״ שאותו היא יוצרת מאז לימודיה במחלקה לתקשורת חזותית במכון טכנולוגי חולון. ״ההתחלה נבעה מצורך שהיה לי בשנות ה־20 לחיי כרווקה תל אביבית״, היא מספרת.״בזמן שעבדתי במחלקת פרומו ברשת. תמיד אהבתי את האלבום המשפחתי שלנו, שהיה נראה לי כמו ספר אגדות של חיי משפחה אידיליים. כשעברתי את הגיל שאמא שלי היתה בו ברוב הצילומים, התחלתי להרגיש אי נוחות. זו גם היתה התקופה שבה חברים התחילו להעלות תמונות משפחתיות לפליקר ולפייסבוק, ובגלל שלא היה לי כאלה - החלטתי שאני אייצר אותן, מה שענה לי על איזשהו צורך״. הטכניקה שבה היא עובדת היא בעלת שכבות מרובות שמזכירות קולאז׳, אבל התהליך מבחינתה הוא כזה שמזכיר ציור - רק שהתוצאה היא צילומית. במהלך השנים היא עובדת עם פוטושופ, עוד הרבה לפני טכנולוגיות הבינה המלאכותית העכשוויות, אבל גם הן מוצאות עכשיו את דרכן לתוך העבודה שלה. ״אני לא מפחדת מטכנולוגיה, אני פתוחה וחושבת שזה יכול לעזור לי בעבודות. מה שכן מטריד אותי הוא שאני עדיין תלויה במציאות״.היום, כשהיא אימא לשלושה ילדים, גם הם מוצאים את עצמם לתוך העבודות שלה, והיא מספרת שהם ״גדלים עם מצלמה בפרצוף״. בכלים שהיא מפתחת באמצעות האמנות שלה היא גם משתמשת כשהיא יוצרת פרויקטים מסחריים בתחום הפרסום. היא מספרת שהיא אוהבת לעבוד עם אמנים מז׳אנרים אחרים כמו מעצבי אופנה או מוזיקאים, ואת האמנות שלה היא מחשיבה כ״ניסיון תעסוקתי לכל דבר״. למרות שהיא מבוססת בלונדון כבר המון שנים, היא עדיין מוצאת את עצמה מתגעגעת לארץ וחושבת על מה יקרה כשתחזור. אנחנו נמשיך לחכות כאן לבד; בחושך.
21/5/2023 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 128: מריה סאלח מחאמיד
מריה סאלח מחאמיד היא אמנית, כלת פרס רפפורט הטרייה לאמנית מבטיחה - אבל מבחינתנו היא כבר לגמרי מקיימת. בימים אלה היא מציגה במוזיאון מקסי ברומא תערוכה משותפת עם האמנים ציבי גבע ונעה יקותיאלי, ומי שלא תספיק לנסוע לרומא יכולה להירגע – הוא יוצג בקרוב (אמנם בווריאציה מעט שונה, ובכל זאת) במוזיאון פתח תקווה. סאלח מחאמיד ידועה בציוריה גדולי הממדים (או אם אפשר להגיד – ענקי הממדים), שבהם היא עושה שימוש רב בפחם, שמתייחסים למקרים וסיטואציות מחייה האישיים. אבל ההתייחסות הזאת לא אמורה להישאר פרסונלית בלבד – אלא לצאת מגבולות האישי אל הקולקטיבי ולהביא לידי ביטוי את המקום, החברה והזמן שאנחנו חיים בו עכשיו. במהלך שהותה בתכנית רזידנסי בארטפורט, אז גם היתה בהיריון ראשון, יצרה את העבודה ״מוניטור״ שמוצגת בימים אלה בכניסה לתערוכת האוסף ״דמיון חומרי״ במוזיאון תל אביב. בעבודה הזו התייחסה לתהליך ההיריון, לבדיקות ולחוויות שעברה, שמהם השליכה על היחס של הממשלה לחברה הערבית בישראלי. בעבודה ״אנא הון״ (בעברית: אני כאן) שהוצגה לפני כן במוזיאון הרצליה, היא מתייחסת לתאונת דרכים קשה שעברה, ובאמצעותה היא מצהירה שהיא עדיין כאן – בחברה הישראלית, בעולם האמנות, ובחיים. את תהליך היצירה שלה היא מתחילה מישיבה ממושכת בתוך הקנבס. ״הקו הראשון הוא הכי קשה. לפעמים אני יושבת בתוך הקנבס חודשים. יושבת ושותה קפה. המטרה שלי היא להתנתק מהכל, לקחת את הזמן. אני רוצה להיות מקושרת עם העבודה עצמה. אני משתמשת בפחם כי מצד אחד זה חומר שקשה לעבוד איתו, ומצד שני הוא משאיר את כל סימני הגוף על העבודה״. היום, כאמא לשני ילדים קטנים (מאוד), חווית האמהות נכנסת לתוך העבודות גם היא, והיא מבטיחה שבעבודה הבאה זה יהיה אפילו באופן כואב יותר. אנחנו בכל מקרה מחכים.
14/5/2023 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 127: מרים כבסה
מרים כבסה היא אמנית מוערכת ובעלת כנסייה באפ־סטייט ניו יורק (נשבעים). מזה כ־25 שנים שהיא על הקו בין שתי הערים, והיום מחזיקה סטודיו גם בתל אביב וגם במנהטן, אחרי שנים ארוכות שבהן חיה ועבדה בעיקר שם. למרות שהיא מציירת, לדבריה, כבר 50 שנה (אבל רק 30 באופן מקצועי), היא עדיין מרגישה שהיא לומדת. ״העולם משתנה כל הזמן ובהתאם לכך התפקיד של הציור עבורי משתנה. היום יש לי אחריות גדולה יותר כלפי המתבוננים״. היא מזוהה במהלך השנים עם העבודה הגופנית, והאופן שבו היא מציירת, באמצעות הגוף ובאמצעות כלים בלתי קונבנציונליים. ״אני הוגה שאלות סביב הציור. כשלמדתי במדרשה, האקט הראשוני שלי היה לנשק את הנייר כי הייתי מאוהבת. היום אני שואלת מה התפקיד של הציור ומה הוא עושה בבתים של אנשים״. וגם היום היא מרגישה שהיא מחויבת לשפה הציורית שלה: ״המצאתי שפה ואני לומדת לדבר בה, ואמנות היא עדיין הקסם הכי גדול. הציור מכיל את כל הסודות״ (היא מספרת שהיא הכי אוהבת לפגוש ילדים שגדלו עם ציורים שלה בבית וכבר זכתה לכמה מפגשים מרגשים מהסוג הזה). ביריד צבע טרי שיתקיים בסוף החודש היא תציג סדרה שיצרה במיוחד עבורו, ברוח היריד, שהיא מגדירה כסדרה ש״אפשר להתאהב בה״. ככלל ירידים בעיניה הם מקום שמאפשר הזדמנות לדבר בפני העם, כמו לשאת דרשה באמצעות האמנות. ומה עם הכנסיה? עוד לא לגמרי ברור, אבל אנחנו סומכים עליה שתשמיש אותה לצרכים שהם הרבה מעבר לעוד פיסת נדל״ן.
7/5/2023 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 126: גור ענבר
גור ענבר הוא קרמיקאי (ואולי אפשר להגיד גם צייר), שמוכר בעיקר הודות לכלים ההורסים שלו שהוא יוצר בעצמו ואז מצייר עליהם בעבודת יד, עם הרבה צבע. ״אני נורא נהנה לעשות את הכלים וגם נורא נהנה לצייר, אז לא מצליח לעשות היררכיה״, הוא אומר. ״אבל תמיד חיפשתי צבעוניות נוכחת בעבודות. צבעוניות כזו, שלמרות שעברה את השריפה היא נשארת חיה. זה משהו שאני ממשיך לחפש, בין אם זה ברמת חומרי הגלם והטכנולוגיה, ובין אם בשילובי הצבעים והקומפוזיציות״.כשלמד במחלקה לעיצוב קרמיקה וזכוכית בבצלאל הוא ממש לא הגדיר את עצמו כקדר. מה שגרם לו להכיר בעצמו ככזה הוא סדרה של כלים שיצר אחרי שקיבל פנייה מאחד, אלן דוקאס, בסך הכל אחד השפים המצליחים בעולם, בבקשה לעצב כלים עבור המסעדות שלו. אבל גוף העבודות החביב עליו באופן אישי הוא דווקא זה שיצר בעקבות כדי קבורה ענקיים מאוסף הארכיאולוגיה של מוזיאון ישראל, שבו כדים גדולים שהוא מבטיח שיגדלו עוד, ברגע שיהיה לו תנור מתאים.מאז שנת 2017 הוא משתתף באופן קבוע ביריד צבע טרי, ובזה הקרוב שייפתח בעוד חודש בדיוק, הוא יציג לראשונה סדרה של גופי תאורה, אחרי שהתגבר על הפחד שהיה בו מלייצר פריטים שמשלבים עוד דברים מלבד קרמיקה. ולמרות שהוא חושב שהחומר הקרמי הוא ״מנוול״, הוא מעיד על כך שיש לו יחסים אישיים וקרובים איתו והשאיפה שלו (מלבד לכבוש את העולם. בסיסי) היא לייצר חללים הוליסטיים שלמים שהכל בהם עשוי קרמיקה. אנחנו מחכים.
30/4/2023 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 125: ענבל בוסיבא
ענבל בוסיבא היא יזמית, ואנחנו לא בדיוק יודעים להגיד באיזה תחום, כי כנראה שבכולם. היא עומדת מאחורי פרויקט ״האוצר האבוד״, שבמסגרתו נאספו עד כה קרוב לחצי מיליון שקלים במטבעות של עשרות אגורות, שנתרמו לעמותות שונות. ״הערך החינוכי של הפרויקט גדול וחשוב יותר ממאות אלפי השקלים שעוברים לעמותות״, היא אומרת. ״אנחנו מלמדים ילדים על נתינה, על אקטיביזם, על מה זה לראות מישהו שצריך עזרה. זה win win בכל רמה אפשרית״. הרבה לפני שאספה עשרות אגורות וקנתה מגרש בכרם התימנים מ־36 יורשים שונים, היא אחת השותפות שעומדות מאחורי ״בל אנד סו״, שהיה אתר האי־קומרס הראשון שפעל בארץ, כבר בשנת 2010. לפני כן היא הספיקה ללמוד תולדות האמנות ואז עיצוב טקסטיל בשנקר, שם בילתה את השנה השנייה ללימודים בניסיון להעיף את מי שהיתה אז ראש המחלקה. עוד לפני כן היא היתה ברנדון וולש (אוקיי, כן, אתן צריכות להקשיב בשביל זה). לאחרונה היא השיקה את Fez, מותג הבית של בל אנד סו שעד כה עסקו בייבוא בלבד, ובמסגרתו היא עוסקת בין השאר גם בשיח העדתי ומכוונת לזה שכל אחד יחגוג את המוצא שלו. ״השורשים הביולוגיים שלי הם במרוקו והשורשים העיצוביים שלי הם בסטוקהולם. יש היום ניסיון של כוחות חזקים לגרד פצע ולקלף צלקת שמנסה להחלים, לפתוח את זה כל פעם מחדש, וזה אסון לחברה שלנו״. בתור מישהי שמגדירה את עצמה ככזו עם בוחן מציאות לקוי, היא מספרת שהיא חובבת אתגרים, ואת הכשלים או החוסרים היא רואה בתור הזדמנויות. ״אני אוהבת מרתונים שבנויים מחלקים קצרים, מספרינטים. אני עוברת את החיים בלהסתכל על חצי הכוס הריקה, אבל לא במובן השלילי״. זו כנראה גם הסיבה שעוד נשמע על מיזמים נוספים שלה בעתיד (שכרגע היא לא מוכנה לגלות מה הם). וגם פוליטיקה היא לא לגמרי שוללת; אנחנו כמובן בעד.
23/4/2023 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 124: ליאל בומברג
ליאל בומברג הוא מעצב ויזם, בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, שמוכר בעיקר בזכות היותו חלק מהצוות של ליין מסיבות הפאג, או הודות לבגדי הים והתכשיטים שהוא מעצב תחת המותג ״אולטרה״. שני המיזמים המרכזיים האלה שבהם הוא שותף החלו מצורך קצת דומה: ״התחלנו בגלל החוסר בדבר ובגלל הרצון שכולם יוכלו לחגוג את עצמם. כדי שאף אחד לא יתפשר על להראות טוב וכדי שתוכל להרגיש שיש לך מקום בעולם, שאתה לא לבד״. יש לו פרסונה אינטרנטית מאוד נוכחת, עם עשרות אלפי העוקבים והחוטיני, אבל מבחינתו זו רק פרסונה (״אני מאוד ביישן״). היא החלה בתערוכת היחיד שהציג בגלריה אינדי לפני שנתיים, שעסקה במקום שבו הצילום היה בשנת 2021 ובמקום שאליו הוא הולך. בתערוכה, שהשתנתה מדי יום, הוא הציג דרך מסכי טלוויזיה בערך את כל מה שמעניין אותו. מחוץ לאינטרנט, במציאות, הוא מגדיר את עצמו היום כיזם, אחרי שלראשונה הוא מנהל עסק משלו ש״אנשים אשכרה משקיעים בו״. לא פעם הוא מרגיש שמה שהוא עושה זה ״לחבר את כל המוזרים״; הדמות שמובילה את מותג התכשיטים שלו היא חייזר נון־בינארי שהוא אולי קצת האלטר־אגו שלו. ״אני קצת מרגיש החייזר הזה. תמיד הייתי המוזר בכל מקום שהגעתי אליו. אבל היום קהל היעד שלי הוא באמת כולם. אולי הגעתי מתוך הקהילה הקווירית, אבל מרתק אותי לצאת החוצה. לקחת את המותג הזה ולעשות איתו דברים שישנו חיים״. אחד הדברים שהכי חשובים לו הוא לבוא ממקום של דמוקרטיה, סובלנות ומרחב פתוח. ״כל החברים שלי עברו לחו״ל אבל אני תמיד אמרתי שאני אשאר פה ואשנה את העיצוב הישראלי, אביא את הבשורה״. לפעמים גם הוא מתחיל להתעייף, אבל בחזון שלו עוד להקים מרכז לעיצוב תל אביב, שייתן, כמו שאר המיזמים שלו - מקום לאנשים לחגוג את מי שהם.
16/4/2023 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 123: ליאת סגל
ליאת סגל היא אמנית, ואם תתעקשו אז אמנית מדיה חדשה. המסלול שלה אל לב הסצנה המקומית היה הכל חוץ מסטנדרטי: היא בוגרת תואר שני במדעי המחשב וביולוגיה ותואר שני נוסף ב־Decision Analysis (כן, גם אנחנו לא יודעים מה זה אומר).במשך שנים עבדה כחוקרת במעבדת החדשנות של מיקרוסופט, והחופש שקיבלה שם איפשר לה לשחק עם דברים חדשים שלא הכירה. אחד מהם היה משחקים באלקטרוניקה, מה שהוביל אותה לקחת סטודיו ומשם לפלס את דרכה לעולם חדש. ״ברגע מסוים אמרתי לעצמי שזה מה שאני רוצה לעשות, לא ידעתי שזה הולך לכיוון של אמנות. ידעתי שאני רוצה להתעסק בשילוב בין העולם הדיגיטלי לעולם הפיזי. עם הזמן הבנתי שהדברים שאני בונה הם כאלה חסרי שימוש, שאני מספרת באמצעותם סיפורים שמעניינים אותי ושאני עסוקה בהם - מה שנקרא אמנות״. בין העבודות המרכזיות שלה בשנים האחרונות אפשר למצוא כזו שכללה כ־600 כוסות מוצבות על במה כשהן הפוכות ומלאות במים ומתחתיהן מנועים שמזיזים אותן; גבעולי ענק שהם רובוטים שמגיבים לאור; ואפילו עבודה שנשלחה לחלל, שעשויה בחלקה מים שעל פני כדור הארץ היו נשפכים, אבל בחלל, הודות למחסור בכוח הכבידה - שומרים על צורתם. ״אני רואה בטכנולוגיה חומר גלם, היא לא שונה עבורי ממכחול או עיפרון. אני נזהרת כי אני יודעת שהטכנולוגיה יכולה להפוך להיות גימיק ברגע שהיא נכנסת לעולם האמנות והעיצוב״.ההגדרה שלה לפיה היא גם אמנית וגם גיק, היא מסבירה, היא עבורה מן ג׳וקר שמאפשר לה לעשות מה שהיא רוצה בלי רגשות אשם (כן, כן, אנחנו מקנאים). המקום הזה גם מאפשר לה להכנס בכל פרויקט לתחום חדש שהיא לא מכירה ולייצר שיתופי פעולה עם אנשים מתחומים שונים. בקיץ הקרוב חפשו אותה בלוס אנג׳לס, ואם אתם.ן לא מגיעים עד לשם, סביר להניח שיהיו גם אופציות קרובות יותר.
9/4/2023 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 122: ניבה יחיאב
במשך 23 השנים האחרונות האדריכלית ניבה יחיאב היא חלק מחברת טמבור, או כמו שהיא מגדירה את זה, ״נולדתי בתוך פח של סופרקריל״. את לימודי האדריכלות סיימה אחיאב במשבר גדול, והגיעה לחברה דרך אביה שעבד שם. אחרי שנה במחלקת המכירות היא עברה למחלקת השיווק, ומשלב מסוים החלה להתמקד בנושא של פיתוח וחדשנות, ובגאון היא משתמשת באחת המילים שמוקצות מחמת מיאוס – טרנדים.אחיאב גם עשתה תואר שני בעיצוב בבצלאל, מה שאיפשר לה את היכולת לעשות זום אין וזום אאוט במסגרת תפקידה בחברה, שאותו היא מגדירה בין השאר בחיוך כ״כבשה הצבעונית של השיווק״. וצבעונית לא בכדי: צבע תמיד היה, ועדיין, עניין מרכזי בעבודה וגם בחייה.״אני רואה צבע בכל דבר״, היא אומרת: ״בעץ, בבטון, בנחושת – בכל אלה יש צבעוניות. יש ממד של חוסר העזה או חוסר ביטחון היום בשימוש בצבע, אבל אדריכלים משפיעים לאורך כל השנים תפסו את הצבע כחומר. המשימה שלי היא להחזיר את הצבע להיות כלי משמעותי בארגז הכלים שלנו״.כחצי שנה לאחר השקת מניפת הצבעים החדשה של טמבור, Spaces, היא מספרת שמדובר בקולקציה, כמו בעולם האופנה; מניפה שלוקחת הפעם את המקום של אחורי הקלעים ומשאירה את החזית לדברים אחרים. הצבעים שבמניפה החדשה מייצגים תקופה שקטה, בחברה שחרטה על דגלה להיות גם חברה ישראלית, גם כזו שמחוברת לעולמות העיצוב וגם כזו שמקדמת את הנושא של קיימות ובנייה ירוקה.
2/4/2023 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 121: סהר שלו
סהר שלו לא אוהב את המונח אושיית אופנה, אבל בואו נודה בזה – הוא אושיית אופנה, בעיקר בתחום אופנת הגברים. לפני כשנה פתח את OSSEF, חנות לבגדי גברים בעיצוב ישראלי מקומי, שהייתה אמור לפעול במשך שבועיים כפופ־אפ; מאז, כאמור, עברה שנה. ״בחיים לא חשבתי שאני אנהל חנות בגדים״, הוא אומר, ״אבל הבנתי שאם יש לזה צידוק – הוא לא רק כלכלי אלא גם עקרוני, כי זה משהו שממש חסר״. הרבה לפני שהוא הפך, כמו שהוא מכנה את עצמו, לבעלת הבוטיק, היה שלו דמות שהשפיעה על אופנת הגברים בארץ. לפני 14 שנה, אחרי ששב מתקופה שבה חי בניו יורק, השיק יחד עם אייל דה ליאו את בלוג אופנת הגברים הראשון בעברית - ״הגרסונייר״. ״אז הדעה הרווחת היתה שמה יש לכתוב על אופנת גברים, זה בסך הכל חולצה ומכנסיים, אבל המהלך הזה היה שייך לרנסנס עולמי בתחום. מתחילת המילניום התחילו מעצבים להתעסק בעיצוב לגברים, וזה לקח כמה שנים עד שהעולם העניק לזה את תשומת הלב״. היום הוא דוגל בשיתופי פעולה, בין השאר מתחזק אחד כזה עם אושיית אופנה נוספת, שלי גרוס, תחת השם ״פיידינג גלורי״. בשנה האחרונה הוא גם מלמד במחלקה לעיצוב אופנה בוויצו חיפה וגם מדגמן (כולל הקמטים והשיער הלבן. וזה לוהט). ועם כל הפיידינג גלורי והחיבוק של הגיל הוא הבין באמצעות העיסוק שלו שגברים הם בסך הכל ילדים בני שלוש (היי, ספר לנו משהו שלא ידענו קודם).
26/3/2023 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 120: רננה רז
רננה רז היא יוצרת (״מצאתי שזה עובד לי ממש טוב להגיד יוצרת רב תחומית״, אבל אתם בטח מכירים אותה גם כ״ישראל מתייבשת״), שבאה במקור מעולם המחול אבל ממש לא רק (הרבה דברים שקורים לה בחיים היא בכלל מקבילה לסצנות מטווין פיקס). ״אני מגדירה את עולם המחול כבית שלי. זה עולם שאני מרגישה שזכיתי בו להמון חופש יצירתי ביחס לשדות אחרים, גם כרקדנית מבצעת וגם כיוצרת. המחול הוא גם זה שלימד אותי שאמנות היא תקשורת עם אנשים. אני רוצה לקיים קשר עם אנשים, אני מרגישה שליצירה קורה משהו כשהיא פוגשת אנשים. מבחינתי הליבה של העיסוק בכל הדבר הזה הוא לגעת בעוד אנשים דרך היצירה״. אחת היצירות האחרונות שלה נקראת ״VHS ד״ש מהעבר״ - ובמסגרתה נפגשים שמונה יוצרים.ות (ליתר דיוק שבעה, כי היא עצמה אחת מהם) עם קטעים מקלטות וידאו שצולמו בילדותם ומגיבים להם על הבמה. היצירה הזאת, אומרת רז, גרמה לה להבין משהו על נקודת הזמן שבה אנחנו נמצאים כחברה, וגם להבין משהו על עצמה. ״התפיסה של זמן השתנתה אצלי כאדם בעולם. המופע הזה עושה שימוש בזמן, הוא הופך אותו לחומר, וזהו גם מושג שקיבל תפנית בתקופת הקורונה. היא הביאה אנשים לחטט בתוך הארכיונים המשפחתיים ופתאום זכרונות צצו ויצרו רפלקציות על העבר״. בשלוש השנים הראשונות שלה בעולם המחול עבדה על עבודות סולו שהיה בהם גם הרבה טקסט. עם השנים יצרה והשתתפה גם בהרבה יצירות משותפות עם אנשים נוספים - ביניהם קולגות אבל גם אבא שלה ואחותה, לדוגמה. ״המקומות של להתחכך בחיים הם כאלה שאני לא מפחדת, ואפילו רוצה לגעת בהם. אני לא מחפשת יצירה סטרילית או מאופקת. אני רוצה שהדברים יהיו רוחשים על הבמה״. עבורה תנועה תמיד היתה אמצעי לספר דרכו סיפור, מה שקורה גם במסגרת הפרויקט לילדים שהיא רצה איתו כבר כעשר שנים עם שותפתה עילאיה שליט - ״בוגי ווגי״. ״בגלל שהגוף הוא מכנה שמשותף לכולנו, התנועה היא מבחינתי היכולת לספר דרך הגוף סיפורים. היא גם קונקרטית וגם מטאפורית באותה המידה, ויש בזה משהו שאותי מעניין ומלהיב כל פעם מחדש״.
19/3/2023 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 119: עדי שטרן
פרופ׳ עדי שטרן הוא נשיא בצלאל משנת 2015, ובימים אלו ממש קורם עור וגידים הפרויקט הגדול והמשמעותי שהוא עובד עליו כבר מכניסתו לתפקיד: המעבר של בצלאל לקמפוס במרכז העיר, מה שהוא מכנה כ״נקודת ציון דרמטית; שינוי אדיר. כמו להחליף את מערכת ההפעלה של המוסד״. אחד העקרונות האדריכליים המרכזיים שעליהם מבוסס הקמפוס החדש הוא השקיפות - רוב הכיתות והחדרים הם בעלי קירות שקופים, וכך גם הקירות החיצוניים של המבנה. ״השקיפות הזו מאפשרת שלושה מבטים: הראשון מהחוץ פנימה - העוברים ושבים שחולפים על פני הקמפוס יכולים לראות מה זה באמת אומר בית ספר לאמנות ועיצוב. יש לזה ערך תרבותי וחינוכי. המבט השני הוא העובדה שהסטודנטים ואנשי הסגל שנמצאים בתוך הבניין חווים את החוץ סביבם כל הזמן. כשאתה בתוך הקמפוס אתה לא יכול לשכוח שאתה בירושלים; זה חשוב. תמיד חשבתי שצריך לפתח יצירה מקומית שיש לה קשר למקום, ולא נכון ליצור במקום כזה כאילו היינו בפריז או בניו יורק. ״המבט השלישי הוא השקיפות בתוך הבניין עצמו - התלמידים יכולים לראות כל הזמן מה קורה בדיסציפלינות אחרות. השאיפה היא שבעתיד כל התשתיות תהיינה פתוחות לכל הסטודנטים, ותוכל לעמוד כתף אל כתף עם סטודנטים ממחלקות אחרות. זו דרך שיש מעט מאוד מוסדות בעולם שמתנהלים בה, זה מאתגר אבל מאוד מבטיח״.והשקיפות הזו גם מתחברת למצב הנוכחי שבו אנחנו נמצאים, וכנשיא של מוסד ציבורי, שטרן הוא כבר למוד קונפליקטים. ״מעל הכל אנחנו מוסד חינוכי, שמחנך לערכים אוניברסליים של פלורליזם, שיוויון מלא, חשיבה ביקורתית, הזכות לערער ולחשוב אחרת, חופש הביטוי וחופש היצירה״.מעבר לכל אלה שטרן הוא גם מעצב בעצמו, והדבר העיקרי, לדבריו, שהוא עושה כל היום, הוא לאזן בין אינטרסים. במקום הזה, וגם במקומות אחרים, נכנסת לא פעם ההכשרה שלו וההיסטוריה שלו כמעצב: ״כמעט תמיד יש קונפליקט שצריך לאזן ולגשר. אני חושב על זה כמו על קומפוזיציה, ואחד הדברים הכי מעניינים בקומפוזיציה הוא שהיא מאוזנת בגלל שהיא לא מאוזנת. בקומפוזיציה ויזואלית אין כלי טוב יותר מקונטרסט - ואולי בעצם גם בחיים״.
12/3/2023 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 118: אוריאל מירון
אוריאל מירון הוא אמן שעוסק בעיקר בפיסול, אבל יש לו בנוסף תואר בספרות והוא מלמד בשנקר במקביל למחלקה לאמנות, גם במחלקה לעיצוב תכשיטים. מבחינתו, הכל נובע מאותו המקום: ״יש לי כושר התבוננות, אני יכול לנסח את מה שאני רואה״.את דרכו החל בלימודי ספרות באוניברסיטת ייל בארה״ב, אבל תוך כדי למד גם צילום וגילה שהמקום שבו הוא מרגיש את הזרימה התודעתית הנכונה עבורו הוא לא בכתיבת עבודות אלא ביצירה חזותית. הוא חזר ארצה ונרשם ללימודי אמנות בבצלאל, שם התברר לו שמה שהוא הכי רוצה לעשות הוא פיסול (דווקא אז, כשהמערכת סימנה שהדרך הנכונה לעסוק בתלת־ממד היא רק באמצעות מיצב).במהלך השנים זכינו לראות פסלים של מירון שעשויים מחומרים שונים, מעץ ועד כסאות כתר שאיתם ניהל מערכת יחסים ארוכה. הנטיה שלו מתחילת דרכו היא להתמקד באוביקטים בודדים (״יש לי נטיה ילדותית להתייחס לפסלים כישויות או יצורים״), ורבים מהפסלים שלו מתחילים דווקא באוויר. ״החלק הראשון שאני יוצר תלוי פיזית מהתקרה, ואז אני מתחיל לפתח את האיברים שלו, שמייצרים מסלול התבוננות שלא נכנע למבט אחד. אחד המקומות הכי טעונים באוביקט הוא המקום שבו הוא פוגש את הרצפה״.״אני לא עושה אמנות שצריך ידע כדי להבין אותה. אני חושב שהאמנות שלי יכולה לדבר לכל אדם שיש לו סבלנות להסתכל עליה. אני חושב שהתבוננות צריכה להיות אקטיבית״. ויש לו גם שיטה שפיתח במהלך השנים: כשהוא מבקש מאנשים להתבונן ביצירות האמנות שלו, הוא מכריח אותם לקחת את הזמן ולספר את הדברים הכי פשוטים וטכניים שהם רואים לפניהם. ״בשבילי, זה המעשה התקשורתי וזה הכי חשוב. אם אני מלעיט את הצופה בקונטקסט אני סותם את הגולל על התפתחות דיאלוג שיפרה גם אותי״.מוזמנים לנסות את השיטה שלו בפעם הבאה שאתם עומדים מול יצירת אמנות כלשהי, מעניין מה ייצא מזה.
5/3/2023 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 117: גבי קריכלי
גבי קריכלי הוא אמן שעובד במדיומים שונים (אם תתפסו אותו במונית הוא יגיד לכם שהוא מסגר). במהלך השנים הוא יוצר עבודות שמתחילות רובן במחקר, ומגיעות רובן ליצירה של אוביקטים שנוצרים ממלאכת כפיים. ״מאחורי כל עבודה יש איזה סיפור״, הוא אומר, ״ואני רוצה שהיא תהיה נדיבה ותתן לך חוויה משמעותית, בלי קשר לידע שלך. אבל אני כמעט ולא עושה שום דבר בלי שיש לי לפחות סיבה אחת לעשות אותו. קודם כל יש לי רעיון ואז אני נותן לו לגדול. כשהוא גדל, הוא מוצא את עצמו לפעמים כאוביקט, לפעמים כפעולה ולפעמים גם כדברים אחרים כמו מסע פרסום״.בימים אלה הוא רץ עם עבודה יוצאת דופן, אפילו בשבילו - ״בגלל שהלילה״ - מופע שיצר עם שותפו גיא גוטמן, שמחבר בין אמנות לתיאטרון ללונה פארק. הרעיון במקרה הזה עלה אצלו כשחיכה עם הילדים שלו בתור לרכבת השדים בלונה פארק, ואחרי שחשב על לפעול בתוך אותה רכבת שדים קיימת, הציע לגוטמן ליצור משהו משלהם, שגם מהווה המשך ושואב ממופע קודם שיצרו יחד. המופע, שמדמה נסיעה ברכבת שדים, מתקיים בהאנגר ענק בגודל של 500 מ״ר בדרום תל אביב, כשהקהל צופה מתוך רכבת שנעה מסביב לחלל שמקבל בכל פעם פנים אחרות (ויותר מזה לא נגלה לכם, תצטרכו לגלות לבד). כשקריכלי אומר שהרעיון שלו לעבודות מקבלות בכל פעם פנים אחרות - הוא מתכוון לזה. במהלך השנים האחרונות הוא גידל שדה טבק (אמיתי!) בסטודיו שלו, הציג בגלריות ובמוזיאונים, גילף להנאתו עצים בתל אביב והחביא פריטי ארכיאולוגיה מזוייפים במרחב הציבורי. לאורך כל השנים שבהן הוא עובד הוא מצד אחד לוקח את העבודה שלו מאוד ברצינות, ומצד שני - קצת פחות. ״אמנות זה גם מאוד חשוב וזה גם שטויות. ומה שכיף באמנות הוא שאף אחד לא יודע מי אתה אז אתה יכול גם ללכלך על עבודות של עצמך בפתיחות״.בארבע השנים האחרונות מצא את עצמו מתעסק לא מעט בג׳יאוג׳יטסו ברזילאי, אמנות לחימה שהיא, לדבריו, פרקטיקה של חניקה ושבירת גפיים ומומלצת מאוד לגוף ולנפש. את העניין הזה בטח תראו נכנס לאחת העבודות הבאות שלו, ואולי - אם תתנהגו מספיק יפה (או מספיק לא יפה) - תוכלו גם להילחם במסגרתה בעצמכם.
26/2/2023 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 116: איתי אקסלרד
איתי אקסלרד הוא רקדן וכוריאוגרף, רק בן 27 אבל מאחוריו כבר עשור של קריירה במסגרת להקת בת שבע (שאליה הצטרף בגיל 17!) ובתקופה האחרונה גם כיוצר בתחום המחול בעצמו - עם טרילוגיה בשם ״אינדיגו״ שהמופע השני במסגרתה עלה לאחרונה ב־CCA. ״אינדיגו״, אגב, כמו הצבע, כמו השיר של נינה סימון וגם כמו התחושה המלנכולית. כילד עם הפרעות קשב וריכוז שגדל באור יהודה הוא תמיד מצא מפלט בתנועה, אבל לקח לו זמן עד שצעד פנימה אל תחום המחול. בדיעבד, הוא מספר, הדבר שהוא הכי אוהב בריקוד ובתנועה הוא שמדובר בעניין אוניברסלי. ״כל אחד ואחת יכולים ללמוד על העולם ועל מה שקורה בנפש ובגוף דרך תרגול של תנועה בצורות שונות. ולכולנו יש גבול ולכולנו יש נפש״ (ואנחנו נוסיף שלכולנו גם יש גוף). מאז שעזב את בת שבע החל אקסלרד מסע נדידה שהתחיל בשוודיה, חזר ארצה והמשיך לספרד וברלין ולמקומות נוספים. ״בכל מקום ובכל רגע למדתי ואספתי פיסה מעצמי ששדרגה אותי ותכנתה אותי אחרת״. במהלך המסעות האלה העמיק את העניין והעיסוק שלו בתנועה שמשוייכת לתרבות הרחוב, למגמת הנשפים וריקוד הווג שהחל בשנות ה־80 בהארלם (צפיתם.ן ב־Pose? אם לא, גשו לצפות מיד. אבל רק בעונה הראשונה). ״יש משהו בענף הזה של ריקוד והתרבות הזו שהוא מאוד משחרר. בפלואידיות שלו, בטווסיות והחוצפה; משהו שאני מוצא אותו בעצמי ורציתי לתת לו מקום להשתחרר ולהתגלות״. במהלך השנים האחרונות הוא גם מלמד מחול, עכשיו בין השאר בבית הספר התיכון בליך שבו למד בעצמו. בעתיד הקרוב, מלבד עבודה על החלק השלישי בטרילוגיה, הואייסע ללמד גם באמסטרדם (״שאוט אאוט למי שנמצא שם ובעניין של ללמוד מחול״), ואחר כך ייסע להתנדב במרוקו(!) ויעבוד עם ילדים מקומיים דרך המחול והתנועה. ככלל, הוא אוהב לעבוד עם א.נשים שאינם מעולם המחול, למרות שגם העבודה עם רקדניםהיא מדהימה עבורו. במהלך ההאזנה לפודקאסט הוא ממליץ לכם.ן לזוז, ואם אי פעםתנסו לשקר לו - הוא כנראה יידע לזהות את זה דרך הגוף שלכם.ן.ראו הוזהרתם.ן.
19/2/2023 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 115: שאול כהן
שאול כהן הוא יוצר, מעצב תעשייתי, פרזנטור(!), שאמנם לא רוצה להיות מוגדר רק בגלל זה אבל בואו נודה בזה - הוא גם ההוא מהבניינים המיניאטוריים, שבזכותם התפרסם בשנים האחרונות. הוא התחיל לעצב אותם לגמרי במקרה, לטובת תערוכה בברלין שציינה 100 שנים לבאוהאוס. אז הוא התאהב דווקא בבניינים המקומיים, אלה עם המזגנים המטפטפים, כתמי הבוץ ואנטנות הלווין. ״ראיתי את החיים שבבניין״, הוא אומר, ״ואני חושב שזה גם הקסם בעבודות, שהן מצליחות להעביר רגש״.מאז ועד היום הוא בונה בניינים: מצלם, ממדל בתוכנות תלת־ממד, מדפיס במדפסת תלת־ממד ואז מתחיל לטפל בהם ידנית, בניסיון להיות כמה שיותר קרוב למקור, קצת כמו בציור ריאליסטי. כשהתחיל עם הבניינים עוד היה שותף ב־3D Factory, אבל בשנה האחרונה התמסר לעבודה העצמאית שלו ומכר את חלקו בעסק.הוא מגיע מדי בוקר לסטודיו, שבו הוא כבר מעסיק ארבעה עובדים, ומייצר בניינים על פי הזמנות של לקוחות. לרוב אלה יהיו הבניינים שהם גדלו בהם, או כאלה של בני משפחה או בתים ישנים שגרו בהם פעם. רוב הבניינים הם אמנם תל אביביים (והוא גם עוקב תדיר אחרי השינויים שקורים בהם בכל פעם שהוא נוסע על האופניים), אבל לצידם בנה כבר בניינים ובתים מפתח תקווה ועד ניו יורק.לצד הבניינים הוא יוצר גם בשביל הנפש והצחוק סדרה של אוביקטים ישראליים הומוריסטיים. ״זה פרויקט שהתחלתי במהלך התואר השני בבצלאל והיום יש בו כבר למעלה מ־100 פריטים, שכנראה רק ישראלים יבינו״. בין השאר הוא כולל פלסטר אכיל להדבקה על פיתה שנוזלת ממנה טחינה, כומתה שמתנפחת לכרית כדי לאפשר לחיילים לישון בנינוחות בתחנות האוטובוס, וגם סדרה של כדורי שלג שהפכו אף הם ללהיט מסחרי - שבתוכם דימויים של פחי זבל, טרמפיאדות, תיבות דואר ודוכני פיס. יחד עם חבריו מהתואר השני בעיצוב תעשייתי יזם גם את ״חוג עיצוב״ ובימים אלה הוא עובד על פרויקטים נוספים מעולם הפופ־ארט. ובקרוב ממש גם תראו אותו בפרסומות; אייל קיציס, מאחוריך.
12/2/2023 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 114: גנית גולדשטיין
גנית גולדשטיין היא מעצבת, בוגרת המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל והתואר השני בטקסטיל ברויאל קולג׳ בלונדון, ובימים אלה לומדת בבוסטון לתואר שני נוסף (!) ב־MIT. העיסוק שלה נע על הציר שבין עיצוב טקסטיל ידני מסורתי לבין שימוש בטכנולוגיות חדשות והדפסות תלת־ממד - אז אם תהיתם פעם מה יכולים הבגדים של האסטרונאוטים לדעת על הלובשים אותם בחלל - היא בדיוק האדם שאתם צריכים לשאול אותו. את המשיכה לטכניקות קראפטיות מסורתיות חיזקה כששהתה במהלך התואר בבצלאל בחילופי סטודנטים ביפן, מה שהשפיע משמעותית גם על פרויקט הגמר שלה. ״ניסיתי לטשטש את הגבולות בין מה מודפס, מהו חוט אמיתי ומה דיגיטלי״, היא מספרת, ״להכניס את הצבעוניות ואת עבודת היד היפנית לתוך טכנולוגיות מתקדמות יותר״. פרויקט הגמר שלה כלל 7 מערכות לבוש ו־6 זוגות נעליים (ועוד הרבה חצאי זוגות נעליים שמי יודע לאן הם יתגלגלו עוד) שאחר כך הוצגו גם בשבוע העיצוב במילאנו. באמצע השנה הראשונה של התואר השני שלה ב־RCA פרצה הקורונה וגרמה לכולם לחשב מסלול מחדש, מה שדווקא פתח בפניה אפשרויות נוספות שלא היו קיימות לפני כן. גם בתזה שלה היא עסקה בשילוב שבין מלאכות יד מסורתיות לטכנולוגיות דיגיטליות: ״אנחנו עדיין לא מבינים לגמרי את הפוטנציאל שקיים בעולם הדיגיטלי, יש כל כך הרבה כלים טכנולוגיים שצריך לחקור. כרגע הבגדים שלנו לא חכמים בשום צורה: הם לא מגיבים, לא יודעים. אבל בקרוב נגיע לשלב שבו הבגדים שלנו כן זוכרים - השאלה היא מה הם יזכרו״. זה גם הדבר המרכזי שהיא חוקרת עכשיו בבוסטון - האופן שבו בד יכול לזכור את התנועה של הגוף. ״אנחנו מתרחקים מהעולם של ייצור המוני ועוברים לאופטימיזציה של הבד בהתאם לאדם או לצורך. זה עולם שבו אפשר לבחור איכויות, גדלים, רזולוציה וחומרים. הגוף שלנו מורכב מהרבה דברים שהם שונים, ואותו הדבר בטקסטיל ובטכנולוגיה שאנחנו משתמשים בה. אפשר לבחור כל חומר ופיקסל ולעשות לו קוסטומיזציה״. ואם חששתם, אז היא גם מרגיעה ומבטיחה שאת רוב הבדים הדיגיטליים זה לא יהיה מאוד מסובך לכבס.
5/2/2023 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 113: ירמי פינקוס
ירמי פינקוס הוא מאייר, סופר (זוכה פרס ספיר!), קומיקסאי, קריקטוריסט, מרצה, מבקר אופרה בדימוס ועוד כמה דברים. הכתיבה והאמנות הולכות אצלו יד ביד מאז שהיה ילד והתעניין בעיקר בקומיקס: ״התחלתי לכתוב כי רציתי ליצור רומן קומיקס״, הוא מספר, ״אבל זה היה נראה לי מתיש בטירוף, ובגלל שאני עצלן התחלתי לכתוב את הסיפור כפרוזה. אז בעצם אני סופר כי אני כישלון״. מפה לשם הוא כותב בימים אלה את הרומן החמישי שלו, ובמקביל מאייר קריקטורות לעיתונים, ספרי ילדים, וגם מלמד למעלה מ־25 שנים (הוא הקים את המחלקה לאיור בשנקר עוד לפני שבכלל היה איור בשנקר). גם כשהוא עוסק באיור - מבחינתו הוא מצייר: גם מבחינה פיזית, טכנית (על נייר, בדרך כלל גדול, כי יש לו ידיים ארוכות והוא מרגיש שמסכים מגבילים אותו), וגם מבחינה קונספטואלית. גם בתוך הציור/איור נחלקת הפעילות שלו לשתי קטגוריות מרכזיות: למבוגרים ולילדים. ״כשאני מצייר למבוגרים אני עסוק בהסתרה וכשאני מצייר לילדים אני עסוק בגילוי. המבוגרים אוהבים חידות ויזואליות, והם כבר יודעים איך נראה העולם. עבור ילדים, התפקיד שלך הוא לגלות להם את העולם. ספרי ילדים הם כמעט תמיד המפגש הראשון של ילדים עם יצירות אמנות ואני נמשך בעיקר לכאלה דמיוניים שעוסקים בפנטזיה, לא כאלה שעוסקים בכאן ועכשיו שאני מרגיש שחונקים אותי״. למרות שהוא שונא את המילה ״מסר״, הוא עדיין מאמין שההבדל המרכזי בין אמנות לאיור הוא בהתבססות על טקסט או נרטיב. ״נרטיב בעיני שווה דימוי פיגורטיבי ולכן איור לא יכול להיות מופשט. עוד הבדל הוא הקהל שאליו מיועדת העבודה, כמות האנשים שאתה רוצה להגיע אליהם״. השלב בעבודה שהוא הכי שונא הוא רגע לפני הצלילה למים, וגם היום יש בו עוד הרבה פחד להתחיל פרויקט. ״אני לא סובל את זה, זה יכול לקחת שבועות על גבי שבועות, בגלל שאני יודע שהדמות הראשונה שאצייר או המשפט הראשון שאכתוב הם הגרעין לכל מה שאעשה בשנה־שנתיים שאחר כך״.
29/1/2023 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 112: רחלי שרפשטיין
רחלי שרפשטיין היא מעצבת מוצר שבשנים האחרונות מפרגנת לעצמה (ולנו) לגלוש לשדה האמנות. אתם אולי מכירים אותה בזכות העבודות שלה שמכילות מראות בווריאציות שונות - אבל היא בכלל לא רואה אותן כמראות, אלא כאוביקטים שיוצרים השתקפויות.שרפשטיין למדה לתואר ראשון בעיצוב תעשייתי בוויטל (לצעירים מביניכם - זה שהפך בהמשך לשנקר), ולתואר שני בעיצוב מוצר במילאנו. במשך שנים היתה בעלת סטודיו לעיצוב מוצר בשם Ooga, שלדבריה ״היה בית ספר מעולה, שפיתח את הרצון שלי לייצר שיתופי פעולה עם מעצבים אחרים בתחום שלי וגם בהרבה תחומים אחרים״. וגם כשהיא פועלת במה שהיא מגדירה היום כשדה האמנות, המניע שלה הוא לייצר פעולה: ״זו הליבה של המקצוע שלי, לייצר פעולה רגשית או תנועתית, כזו שמזמינה למשחק את כל מי שמתבונן באוביקט״.העניין שלה במראות (אוקיי, בהשתקפויות) החל גם כביקורת, בין השאר ביקורת עצמית, לעיסוק הבלתי פוסק שלנו בטלפונים. משם היא נסחפה לרעיון הקליידוסקופ שבאמצעותו היא מנסה לפתוח את המבט שבדרך כלל מצטמצם לידי אותו אוביקט קטן שאנחנו מחזיקים ביד. במקביל, היא מתרפקת על משחקים נוסטלגיים ומנסה לדלות מהם הרבה מההשראות לעיצובים שלה. ״גדלתי כבת יחידה, ובגלל שלא היה לי עם מי לשחק בתוך הבית, רכשתי מיומנות שאיפשרה לי להזמין כל מי שיכולתי מבחוץ לשחק. זה גם מה שאני עושה עם האוביקטים - אני מזמינה אחרים למשחק״.בין לבין היא גם מנקנקת זכרונות, ואולי יצא לכם לראות את התוצאה בזומו, המוזיאון הנייד שהתקיים בשנה שעברה במפעל זוגלובק המיתולוגי בנהריה. את הניקנוק הזה היא מתכוונת להמשיך ולגלגל ואולי גם להשתמש בו בעבודה עם תעשיות גדולות יותר. יום אחד, אולי, גם לכם יהיה נקניק כזה, כי היא היתה שמחה שהעיצוב שלה היה מגיע לכל בית (אז חברות עיצוב גדולות בינלאומיות - אם אתן שומעות או קוראות, זה הזמן). ״אני מאמינה שלעיצוב יש השפעה על כל מי שחווה אותו, ובהחלט הייתי רוצה להיות זו שמעניקה את החוויה״.
22/1/2023 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 111: רוני עזגד המבורגר
רוני עזגד־המבורגר היא במאית, יוצרת, עורכת ומרצה, בוגרת התואר הראשון בתקשורת חזותית בשנקר והתכנית לתואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל. העבודה שלה מגוונת ונעה על הציר שמתחיל בבימוי פרסומות לקסטרו (עם אורי בורי!), עובר דרך סרטים שמורכבים מחומרים ארכיוניים של המשפחה שלה, ומסתיים בעיצוב השפה הגרפית והטריילרים למופעי מחול של בת שבע (ובאמצע יש עוד הרבה).
אחת העבודות שלה שבטח כולכם (טוב, רובכם. קורונה וזה) ראיתם היא השעון הגדול רגע לפני שמגיעים לדיוטי פרי בנתב״ג, פרסומת לחברת השכרת הרכב שלמה סיקסט, שמראה בכל פעם את השעה באמצעות דימויים של מכוניות שנעות בכוריאוגרפיה מספרה לספרה. הפרסומת, שצולמה בכלל בבוקרשט, היא דוגמה לעובדה שהיא אוהבת להשתמש בפסיליטיז הספציפיים שיש לכל לקוח, וגם מתעקשת מתי שאפשר לצלם ולא להשתמש באפקטים בעריכה.
בפרויקט הגמר שלה בתואר השני בבצלאל, סרט קצר בן חצי שעה בשם ״ההבטחה״, היא שילבה חומרי ארכיון של בר ובת מצוות של ילדים.ות שונים שהתקיימו בשנות ה־90, יחד עם חומרים ארכיוניים של המשפחה שלה שאותם צילם אביה. מהגלם המשפחתי הזה יצא סרט שמייצג את רוח התקופה, את ההבטחות, התקוות, האמונה והאופטימיות ששרו אז. בימים אלה היא עובדת על סרט נוסף שמגיע מאותו העולם (אבל אסור לה ולנו לגלות הרבה עליו. עדיין).
בתום התואר הראשון ניסתה לעבוד כאנימטורית אבל היתה, לדבריה, אחת מחורבנת במיוחד. אל בימוי הסרטים היא הגיעה בתחילה בתחושת נחיתות כי באה מתקשורת חזותית ולא מקולנוע, אבל היום היא יכולה להגיד שהיא כבר במקום שבו היא יכולה לבחור את הפרויקטים שלה (ובעיקר לא לבחור את אלה שהיא לא רוצה. היא כן היתה רוצה, נגיד, לביים פרסומת לדואר ישראל כי יש לה חולשה למוסדות ציבור. אנחנו לא שופטים).
החלקים שהיא הכי אוהבת ביצירה הם הרגע שבו הדברים מתחברים - בין אם מדובר בצילום ומחול או בליהוק מוצלח למותג אופנה. ״בתור במאי אתה הפרויקטור״, היא אומרת, ״וכשיש החלטה להפגיש בין דברים שברוב המקרים לא נפגשים, אתה מוצא את עצמך ממציא משהו חדש. זה מוביל לדבר הבאמת גדול שהוא הסטורי טלינג״.
15/1/2023 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 110 יאיר עדתו
יאיר עדתו הוא מנכ״ל ומייסד בריאה (Bria), סטארט־אפ ישראלי שמאפשר לקחת תמונות וסרטים ולייצר באמצעותם תוכן ויזואלי מותאם אישית, על ידי שילוב בין דאטה סינתטי לדאטה אמיתי. שתי הדוגמאות המרכזיות שיגרמו לכם להבין מה זה אומר הן: 1. לקחת תמונה מבנק תמונות קיים ולייצר בה תנועה דינמית כך שתהפוך למותאמת אישית; ו־2. להתאים קטלוג של אתרי אי־קומרס לקהל היעד הספציפי, כלומר בלחיצת כפתור להחליף דוגמנים, רקע וכן הלאה. בריאה נולדה במעבדה בבאר שבע והיא בייבי אמיתי של עדתו בעל הרזומה המרשים בתחום, שהתחיל בשלב מאוד (!) מוקדם בחייו. ״כבר בכיתה ב׳ ידעתי שאני הולך לעשות דוקטורט במתמטיקה״, הוא מספר. ״מתמטיקה היא סוג של אמנות, עוד דרך להסביר את העולם. בסוף אמנם עשיתי דוקטורט במחשבים, אבל זה בערך אותו הדבר. לאורך כל השנים אני מחפש את החלק הקריאייטיבי בתחום ואוהב להיות על התפר שבין יצירתיות לטכנולוגיה״. מהפכת ה־AI שאנחנו חווים כרגע היא לדעתו רק בתחילת דרכה. ״לאורך כל חיי כטכנולוג, הטכנולוגיה תמיד אכזבה. עכשיו זו הפעם הראשונה שהיא מפתיעה אותי לטובה ומתקדמת יותר מהר ממה שחשבתי. אין סיבה להגביל את מה שתוכנות AI יכולות לייצר לתמונות וסרטונים. בעתיד הן יוכלו לעשות גם שרטוטים של מנועים ותכניות של מטוסים. ברגע שלאנושות יש את הכלי הזה שיכול לייצר עולם – העולם הזה לא חייב להיות רק ויזואלי״.
7/1/2023 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 109: גילי גולנדר
גילי גולנדר היא מייסדת שותפה ב־Bazaart, פלטפורמת עיצוב ״לאנשים שאינם מעצבים״. האפליקציה קיימת כבר 10 שנים, ולאחרונה השתלבו בה גם אפשרויות עיצוב מבוססות בינה מלאכותית (אבל תכף נגיע אליהן). גולנדר החלה את דרכה בעולם הטכנולוגי כמתכנתת, בהמשך היתה בעלת בלוג אופנה, ולפני עשר שנים חברה לשותפיה ויחד הקימו את Bazaart, במטרה ״לעזור לאנשים לפתור את כל צרכי העיצוב שלהם בעצמם: הזמנות לימי הולדת, ממים משעשעים, באנרים ליוטיוב, וידיאו לאינסטגרם. המנעד רחב ואנחנו משתדלים לעשות את זה פשוט לשימוש – לתת את הכלים והתוכן שאדם צריך כדי לעצב. כל יצירה ניתנת לעריכה מחדש כך שאפשר לפתח ספריית עיצוב ולא רק עיצוב בודד״. המפגש הראשון שלהם עם הבינה המלאכותית קרה כבר לפני כמה שנים. ״התחלנו לשמוע על מה שקראו לו אז Deep Learning, שהיתה קפיצת דרך טכנולוגית. התחלנו להכניס כלים שמבוססים על הטכנולוגיה הזאת, הראשון שביניהם היה הורדת הרקע מתמונה כך שהאפליקציה משלימה את הרקע שנותר בעצמה. אלה היו הניצנים הראשונים של מה שמכונה היום Generative AI״. לגבי השפעת הבינה המלאכותית על תחום האמנות והעיצוב, היא אומרת ש״כולנו מנסים להבין איך העולם ייראה. המהפכה הנוכחית היא השלב הבא באבולוציה: אמנים יצטרכו להשתדרג, לדעת להשתמש ב־AI בתור כלי כדי להעביר את המסר וליצור במהירות דברים יותר מורכבים״.
1/1/2023 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 108: דוד עדיקא
דוד עדיקא הוא אמן או צלם או יוצר בצילום או כולם יחד, אחד המשפיעים והמוערכים בעולם האמנות המקומי, וגם עומד בראש המחלקה לצילום בבצלאל. בימים אלה הוא מציג בחלל של מגזין ||| ביפו את תערוכת היחיד ״לדוד מזמור״, שהיא קודם כל ולפני הכל - יפה. ״אני מושקע במושג יפה ומתייחס אליו״, הוא אומר, ״ואני מקווה שאני גם מאתגר אותו. כשאנשים נכנסים למקום ונוצרת בהם התפעמות או קריאה פנימית לפיה משהו יפה - אותי באופן אישי זה משמח. כשזה יפה (או מכוער) - אז מתחילה השיחה״. בתערוכה הנוכחית, כמו בהרבה מהפרויקטים הקודמים שלו, הוא עוסק בדיוקנאות. הכי מפורסם שביניהם הוא אולי צילום הדיוקן של מירי בוהדנה משנת 2003, שכיכב על שער מגזין ״סטודיו״ שערכה שרה ברייטברג־סמל ז״ל. ״זה לא היה טבעי לשים דיוקן כזה על השער, וזה מהלך שגרם לפתיחה של הדלת של האמנות הישראלית לקולות נוספים. מהלך שקצת הצליח להרעיד ולהגעיש את הביצה״. הפעם אלה דיוקנאות של צלמים וצלמות, חברים וקולגות, שצילם עדיקא בבתיהם. ״הייתי רוצה שאנשים ישימו יותר לב לדימוי מאשר לסיפור שמאחוריו. יש חשיבה על העבודות כאוביקטים בתוך החלל, והיה לי חשוב שהן יתמזגו בצורה אורגנית, לחבר את הדימוי לקיר שהוא תלוי עליו״. התערוכה מתאפיינת בהצבה צילומית מתוכננת ומדוקדקת שנוצרה בשיתוף האדריכל אורי כהן (שהוא גם בן זוגו של עדיקא). ״עוד לפני הצילום של העבודות ידעתי שאני רוצה ליצור מרחב להתבוננות שמהדהד בתים, תפנימים, יוצר מרחקי צפייה שונים, כדי לשבור את הסיסטם של עבודה שתלויה ליד עבודה. רציתי לייצר ערב רב של אפשרויות שהשיטוט בחלל (או בבית) יוכל לזמן״. את מושאי הצילום בתערוכה הוא צילם במצלמה אנלוגית, אבל במקביל הוא גם מצלם באמצעות הטלפון שלו במהלך ריצות. הפער הזה והדיון הזה במהותו של הצילום קיים כמובן באופן משמעותי גם בתוך המחלקה שהוא עומד בראשה. ״דרך המעשה הפדגוגי־אקדמי של הצילום אנחנו נכנסים לעומקם של דברים, מעודדים את הסטודנטים לבחון את המקום שהם חיים וגדלים בו בעיניים ביקורתיות יותר, מתוך תשוקה ולהט גם לייצר הגות וגם להיות סוכנים של שינוי״.
25/12/2022 • 0 minutos, 1 segundo
פרק 107: גיל פרי
גיל פרי הוא המנכ״ל ואחד המייסדים של הסטארט־אפ D-ID, חברה שמייצרת בני אנוש דיגיטליים. טוב, לא לגמרי בני אנוש: הם משתמשים בבינה מלאכותית כדי לחבר בין תמונה וטקסט כדי לייצר וידאו של אדם מדבר. כלומר - אם תשלחו להם תמונה שלכם וטקסט כתוב, הטכנולוגיה שלהם תוכל לייצר סרטון שלכן אומר את אותו הטקסט, באיכות הכי מתקדמת שישנה היום. ההתחלה של D-ID היתה בשנת 2017, כשבשנים הראשונות הם התעסקו בכלל בתחום זיהוי הפנים. הם גייסו כספים ואת מומחי הדיפ־לרנינג הטובים בעולם, ותוך כדי תקופת הקורונה זיהו הזדמנות למשהו אחר וגדול הרבה יותר. ״התעסקנו ב־AI גנרטיבי עוד לפני 2017״, מספר פרי, ״ובנוסף הבנו שאנחנו יכולים להיות מובילים בתחום החדש הזה, בפוקוס על וידאו ובני אדם. הבנו את העוצמות של הדבר הזה, את העובדה שהעתיד יאפשר לייצר הפקות שלמות באמצעות AI״. הסטארט־אפ עובד בעיקר עם חברות גדולות ומתמקד בעיקר בהוראה, חינוך ושיווק - בכל שפה. עד כה הם ייצרו 107 מיליון סרטוני וידאו, והיד עוד נטויה. בשלב מסוים הם הבינו שהם יכולים גם להשפיע ולקחת את הטכנולוגיה כדי לעשות טוב. לכן, לצד החברות המסחריות הם מיצרים גם פרויקטים פרו־בונו. אחד המוכרים שבהם בישראל היה ״הקשיבי בקולן, הקשיבי בקולך״ שבו יצרו סרטונים של נשים שנרצחו על ידי בני הזוג שלהן שכמו מתעוררות לחיים ומזהירות בקולן נשים אחרות שנמצאות במערכות יחסים אלימות. במקומות אחרים בעולם הם יצרו גם קמפיין להעלאת מודעות לנגיף ה־HIV, לילדים נעדרים ועוד. בסוגיית היכולת לקחת את הטכנולוגיה הזו למקומות פחות טובים (ואפילו מפחידים) אומר פרי: ״צריך להיות אופטימיים. 99.9 אחוזים מהשימושים בטכנולוגיה היום הם טובים. זה יקרה ועדיף שכולנו נכיר את זה ונשתמש בזה ונאיץ ברגולטורים והמחוקקים לשים פה חוקים, כי הם מאוד איטיים״. בעתיד (הקרוב או הרחוק) הוא מבטיח, הטכנולוגיה תמשיך להקל לנו על החיים. ״יום אחד נגיע לשדה התעופה ובמקום פקידת קבלה יהיה לנו אווטאר. חצי שנה אחר כך נוכל לדבר עם כאלה גם בבנק ואם נגיע למקדונלדס ביפן נוכל להזמין באמצעות דיבור למכונה בעברית ולקבל תשובה״. לגבי שאלת החלפת היוצרים הוא אומר: ״זה ממש לא יחליף את היוצרים. הם המרכז, להם יש כוח ויכולות לעשות המון דברים שפעם היו צריכים הפקות ענק בשביל לייצר״.
18/12/2022 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 106: ג׳ודית אשר
המאיירת והאמנית ג׳ודית אשר החלה את לימודיה ברויאל קולג׳ בלונדון מיד לאחר שסיימה את התואר הראשון בבצלאל. ״בסוף שנות ה־80 ותחילת שנות ה־90, היתה הבחנה ברורה בין מה שנחשב אמנות למה שנחשב איור״, היא מספרת. ״היום, כל החשיבה היא אחרת, הגבול הטשטש: עבודת אמנות יכולה בהרבה מקרים לשמש יופי של איור. גם אופנה גבוהה היא אמנות, אבל גם עיצוב״. במהלך השנים היא נעה על הציר שבין עבודות אישיות לבין עבודות מוזמנות - מאיור ספרים ועד קיר אריחים ענק באורך שמונה וחצי מטרים בבית מלון. ״לעבודה מוזמנת יש תמיד מטרה. זו עבודת עיצוב לכל דבר, יש לה קהל יעד ומסר שצריך להביע. העבודות האישיות שלי מונעות מציר אחר לחלוטין, פעם הייתי אפילו מבדילה ביניהן באמצעות הפלטה הצבעונית״. למרות שהיא מכירה ביתרונותיו של המחשב, ברוב העבודות שלה היא עדיין משתמשת בניירות, בעפרונות ובצבעים. ״אין לי תשוקה לאחוז במקלות קסם למיניהם. המפגש עם עפרון, צבע ונייר הוא נוח ומעניין לי, וכל עוד זה מעניין אותי - אני שם״. גם כמרצה היא מרגישה שצריך להקנות לתלמידים ידע בסיסי לפני שהם ניגשים לעבודה דיגיטלית. ״צריך שיהיה ידע של הבחנה בין סוגים שונים של מכחולים, כתמים. אחר כך, בשנים המאוחרות יותר של הלימודים ההתייחסות לעבודות היא בעיקר סביב מה שרצית לומר ואיך זה בא לידי ביטוי - ואז המחשב יכול להיות דבר מופלא״. מלבד לאסוף זרעים ולטמון בצלים באדמה, היא עובדת בימים אלה על פרויקט קומיקס ראשון שמספר סיפור אישי שקשור בחיפה, באבא שלה, בים ובחרדה; ובעיקר היא אוהבת לצאת לטבע שהוא מרתק ומפעים עבורה. ״אפשר ליצור בכל זמן ובכל מקום, אבל אני מאמינה בהליכה במובן של ללמוד בתנועה. בטח במדינה הזאת, אנחנו צריכים להכיר את המקום שלנו כי הוא כל כך טעון. יש פה נטייה לשפוך המון אספלט ובטון, אבל מתחת לזה יש עולם ומלואו״.
11/12/2022 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 105: מתי מריאנסקי
מתי מריאנסקי הוא אמן, מעצב, מתכנת ומרצה, שהקים לפני שש שנים (!) את קבוצת הפייסבוק ״עליית המכונות״ שמונה היום כ־50 אלף חברים - המקום לדבר ולהתעדכן בו בכל מה שקשור בבינה מלאכותית - מונח שבחודשים האחרונים נוכח בחיים של כולנו, אבל לפני שש שנים הכרנו אותו (או אותה) הרבה פחות. מריאנסקי למד בכלל הנדסת תעשייה וניהול, למרות שלא עבד יום אחד כמהנדס. את דרכו הוא התחיל בעיסוק באנימציית תלת־ממד, אחר כך עבר לעיצוב אתרים ועבד בסוגים שונים של סטארט־אפים. בשנתיים האחרונות הוא עוסק כמעט אך ורק באמנות, במשרה מלאה. הוא מגדיר את עצמו כ״טכנו־אופטימיסט״ ומעיד שכל שבועיים־שלושה הוא לומד משהו חדש בתחום הבינה המלאכותית שמעיף לו את המוח. בימים אלה הוא מלמד קורס שעוסק בשימוש בתוכנות כמו Dall-E ומידג׳רני. ״הדברים המעניינים בתחום הזה הם דווקא אלה ששוברים את החוקים״, הוא אומר. ״מי שהולך להתבלט הוא זה שיעבור את הרף הקריאייטיבי החדש״. גוף העבודות המרכזי שלו בתקופה האחרונה הוא סדרה של דימויי ציפורים שנוצרים יחד על ידי שני מחשבים שעובדים על שתי תוכנות שונות של בינה מלאכותית. הוא כותב קוד שיוצר אמן ״אוטונומי״, ואחר כך הוא מתפקד גם כאוצר (והעוצר) של אותו אמן, כשאת רוב העבודות שיצאו הוא זורק. הדבר שהוא הכי אוהב בעבודה שלו הוא לכתוב קוד שבסופו של דבר יוצא ממנו משהו יפה, אבל אם אתם רוצים להגיע אל ליבו - הכי טוב זה לבקש ממנו שידפיס לכם את התוצר. כי איך אומרות? הטכנולוגיה קיימת.
5/12/2022 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 104: סיגלית לנדאו
סיגלית לנדאו היא אחת האמניות המצליחות, המוערכות והמעניינות שצמחו בסצנה המקומית בעשרות השנים האחרונות. מהתערוכה הראשונה בתחנה המרכזית החדשה (או הממש־חדשה, דאז) בשנת 1994, מיד עם תום הלימודים בבצלאל; דרך הפתרון האינסופי, תערוכת הבלוקבסטר בביתן הלנה רובינשטיין בשנת 2005; ועד התערוכה הנוכחית, ״הים הבוער״ במוזיאון ישראל - לנדאו היתה ונשארה אחד הקולות המשמעותיים במחוזותינו.
העיסוק שלה במלח, החומר המרכזי בעבודותיה בשנים האחרונות, מזמן לה התנסויות והרפתקאות ברחבי הארץ (והעולם). את העיסוק שלה באבטיחים, סתם שתדעו, היא התחילה בכלל בעקבות מחקר אודות העונתיות של האבטיח. גם בתערוכה הנוכחית יש לא מעט אבטיחים, שמתקשרים למלח ולים המלח שבו היא לא רק עובדת ויוצרת אמנות, אלא הפך לאחד מתחומי ההתמחות שלה.
לאורך השנים היא עובדת במדיומים רבים ובחומרים שונים ומגוונים: ״אני מגיעה לווידיאו בדרך כלל כשאני לא יכולה לפסל משהו״, היא מספרת. ״אני אכניס גוף לווידיאו כשאצטרך שהוא יעשה פעולה מסוימת, או לטובת קנה מידה״.
במקביל לעיסוק במלח, ליווי האוביקטים שהיא מטביעה בים במשך חודשים לפני ואחרי, פרקטיקת העבודה האהובה עליה (כרגע, לפחות) היא ברזל ויציקות ברונזה (״אני אוהבת אש״). ובנוסף היא עובדת על שיתוף פעולה עם רקדנית פלמנקו עכשווית, עוברת התנסויות ראשונות בקרמיקה, ומעידה שיש לה עוד הרבה שאיפות בקנה.
על השאלה האם היא אופטימית היא אומרת ״העשייה מביאה איתה משהו מהאופטימיות. העובדה שניתנה לי ההזדמנות להעביר אנשים בתוך העולם שלי, ללכת לתערוכה ולפגוש אנשים שמתרגשים ופוגשים בה את עצמם - זה מה שמעורר את האופטימיות. לאורך כל הדרך אני מחפשת בתוך הסיפור האישי שלי מה משותף בו לי ולאחרים״.
27/11/2022 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 103: אופיר ליברמן
אופיר ליברמן נע בחייו המקצועיים בין שלושת הקצוות של המשולש - אמן, מעצב ומחנך (למרות שהוא בכלל התחיל כדי.ג׳יי). הגרעין המרכזי של העבודה שלו הוא בייעוץ לסטארטאפים, ובמקביל הוא יוצר עבודות של אמנות גנרטיבית שעושות שימוש בבינה מלאכותית. לצד כל אלה הוא מלמד כבר 15 שנים במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר.בשנים האחרונות, כך הוא מעיד, הוא נוטה יותר ויותר לכיוון הזווית האמנותית במשולש, בעיקר כי מצא הדהוד בין מה שקורה בעולם, לבין היכולות האישיות שלו ברמה הטכנולוגית שהפכו להיות רלוונטיות. החיבור הזה הגיע לשיא ב״אורקל״, פרויקט שהציג בשבוע העיצוב האחרון בירושלים, קולקציה של עבודות NFT שמתקבלת (או מתחוללת, ליתר דיוק) באמצעות קוד. התוצרים של המחולל הם קלפי טארוט חדשים (21 מיליון מהם. בקטנה) שאותם המציא ליברמן אחרי מחקר של שנים אודות עולמות זן ושמאניזם. הפרויקט הזה, מבחינתו, ממצה את נקודת המבט שלו כמעצב וגם בכלל, כבנאדם ״זה כל מה שרציתי אי פעם, כל מה שיש לי להגיד נמצא בו״ הוא אומר. ליברמן חושב שבעשר השנים האחרונות בני אדם כמעט ולא יצרו שום דבר חדש, וכל היצירות הן רק רימיקסים של דברים שעשו קודם (וזה רק אחד מהנושאים שהוא ידבר עליהם בכנס ״יצירתיות בעידן ה־AI״ של פורטפוליו בשיתוף שנקר, שיתקיים ב־7 בדצמבר במוזיאון תל אביב). ״אמנות שלא מתייחסת לעכשיו פחות מעניינת אותי״, הוא אומר, וזה גם קו החשיבה אותו הוא מעביר לסטודנטים שלו במהלך השנים. ״מעצב בהגדרה הוא מישהו ששוחה בלא נודע. ככל שאנחנו מגדירים את הנודע אנחנו הורסים ומקלקלים״.הוא מאמין שהעיסוק שלו בטכנולוגיות חדשות הוא זה שמאפשר לו להמשיך ולהיות יצירתי. ״בשבילי זו הזדמנות לברור מה זה להיות יצירתי באמת. המכונה עושה את זה יותר מהר ויותר טוב מאיתנו, ולכן כל מפגש שלנו עם טכנולוגיה, בעיקר עם AI, הוא מראה משמעותית לחיים ולתרבות שלנו. המכונה היא זו שמפגישה אותנו עם מושגי יסוד״.
23/11/2022 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 102: מירב שחם
מירב שחם היא מעצבת גרפית, אנימטורית, מוזיקאית, אמנית ובעלת הסטודיו BANANAMOON, שעוסק בעיצוב ואנימציה בעיקר עבור טלוויזיה, קולנוע ומוזיקה. היא זו שאמונה על הרבה מהפתיחים של סדרות שאתם מכירים מהשנים האחרונות, ביניהן פאודה, המפקדת ושעת אפס. כן, בדיוק אלה שהתרגלנו לדלג עליהם בחלק ניכר מהמקרים, אבל היא חושבת ש״אם יש משהו בפתיח שתופס את הצופה, הוא יישאר״. הפתיחים מבחינתה הם סוג של קפסולת זמן, והיא מאמינה שטביעת האצבע שלה בהם מייצרת ערך מוסף לסדרה. במקביל מרצה שחם מזה שנים במחלקה לתקשורת חזותית שנקר, וסיימה לאחרונה תואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל. היא עושה הרבה דברים שונים במקביל וגם אוהבת את העושר שהתחום מאפשר לה. את הווטסאפ, לעומת זאת, היא שונאת. אחד הנושאים שהיא צללה אליו באופן משמעותי בשנה האחרונה הוא הנושא של מחוללי הדימויים שמבוססים על בינה מלאכותית, ועל זה היא גם תדבר בכנס של פורטפוליו בשיתוף שנקר שיתקיים ב־7 בדצמבר במוזיאון תל אביב. ״הבנתי שזו איזו מהפכה, ואם אני רוצה להבין מה זה הדבר הזה - אני צריכה להתנסות בו״, היא אומרת. היא למדה באמצעות מדריכים מקוונים לייצר אנימציה באמצעות מחוללים כאלה (שזה קצת יותר מסובך מלייצר דימויי סטילס), אבל גם אחרי המחקר המעמיק היא נותרה אמביוולנטית בקשר לתחום כולו. ״המכונה היא לא מעצבת. היא כן יכולה לייצר דימויים שהם לפעמים מיינד בלואינג, אבל לענות על בריף היא *עדיין* לא יודעת. אני חושבת שסטודנטים צריכים ללמוד לעשות דברים בעצמם: כל מחוללי הדימויים מביאים למקומות יפים ואיכותיים אבל יש גם יותר מדי שלבים שהם מדלגים עליהם. המהפכה רק התחילה, הדברים הם דינמיים והם כל הזמן משתנים: ה־AI פתח איזה ערוץ מקביל שהשאלה הכי גדולה שלו היום הוא מי מייצר את הדברים״. ולכל מי שתוהה לאן הבינה המלאכותית עוד תיקח אותנו, היא ממליצה להתנסות בזה. ״ברגע שאתה מתחיל, אתה ישר מבין מה זה מה. אני לא משוכנעת אבל יש לי איזו תחושה שמתישהו זה עוד ייעצר, שמישהו יסגור את הבסטה״.
20/11/2022 • 0 minutos
פרק 101: מושון זר אביב
בקיץ האחרון עלה שמו של המעצב מושון זר אביב לכותרות, הודות למפת מדינת ישראל שעיצב בהזמנת עיריית תל־אביב-יפו וכללה את הקו(ים) הירוק(ים). ״מפות הן אחת ההזדמנויות המדהימות בעיצוב לשאול שאלות על מה אנחנו יודעים לגבי המרחב שלנו״, הוא אומר, ומספר שהתחבר לפרויקט במיוחד כי הוא, כנער, לא באמת ידע מהם הגבולות של מדינות ישראל - עניין שהטריד אותו גם אז. ״זו שאלה שאני שואל את עצמי מאז שאני ילד, והנה ניתנה לי ההזדמנות גם לשאול אותה כמעצב וגם לענות עליה כמעצב״. החלק האהוב בעבודה על זר אביב הוא המחקר שהוא מבצע כל פעם מחדש, והוא חושב שהעיצוב הוא גם הבעיה, אבל גם הפתרון. את דרכו האמנותית הוא החל כנער מתבגר, כאחד המייסדים של הקומיקס ״סטיות של פינגווינים״. מאז הספיק להקים ביחד עם גיא שגיא לפני 20 שנה את סטודיו שועל; ללמד במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר; להיות אמון על הובלת צוות העיצוב של מדלן - מוצר דיגיטלי שמנתח מידע עירוני ומנסה לעזור לאנשים לבחור איפה לגור; ולהציג בארץ ובעולם עבודות שעוסקות בין השאר בבינה מלאכותית, כמו לדוגמה פרויקט שבמסגרתו הוא בדק האם נוכל ללמד מכונה איך נראה אדם ״נורמלי״.
13/11/2022 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 100: יובל סער
אנחנו בעצמנו לא מאמינים אבל אי אפשר להתכחש לעובדות: הפודקאסט תיק עבודות חוגג פרק 100! וזו סיבה מצוינת וחד־פעמית להשתמש בסימן קריאה. ולציון החגיגות, פרק ספיישל מיוחד (כן, אנחנו יודעים שספיישל ומיוחד זה אותו הדבר, אבל אנחנו חוגגים אז מותר לנו): רונית כפיר משתלטת על עמדת המגישה, ומראיינת את לא אחר מאשר - חכו לזה - יובל סער. אחרי ששאל את השאלות 99 פעמים וקיבל תשובות מבכירי האמנים, המאיירים, המעצבים, האדריכלים, אנשי הבמה והמחול - יובל מספר לנו למה הוא חסיד של פורמטים, מי לימד אותו לכתוב, איזה כוח על יש לו, מה התערוכה ששינתה לו את החיים, ויש לו ואפילו תשובה לשאלה מה הוא הכי לא אוהב בעבודה שלו; כן, מסתבר שיש גם דברים כאלה. וכמובן שבנוסף יובל עונה על כל השאלות שתמיד תהינו לגביהן: מה תהיה העבודה הראשונה בתיק העבודות שלו, איזו עבודה הוא היה רוצה בבית; וגם על שאלת הבונוס - איזה מרואיין.ת הוא היה הכי רוצה לראיין בפודקאסט (ועוד לא ראיין) - ואולי עוד נפגוש באחד מ־100 הפרקים הבאים.
6/11/2022 • 1 hora, 0 minutos, 1 segundo
פרק 99: רונן תנחום
רונן תנחום הוא מעצב, אמן ואלוף באפקטים דיגיטליים; או משהו כזה. בימים אלה הוא מציג בגלריה POST החדשה ברמת השרון את תערוכת היחיד ״טבע משלי״, שהעבודה המרכזית בה היא עבודה של אמנות גנרטיבית שמופעלת על ידי קוד. בכל 45 שניות מתחלף הדימוי שעל המסכים, כך שבסך הכל מוצגים לאורך חודשי התצוגה מעל לחצי מיליון דימויים שונים (!) שלעולם לא יחזרו על עצמם.
נשמע מסובך? לא חייב להיות: מזה שנים שתנחום עובד עם טכנולוגיות ממוחשבות כדי לייצר אפקטים ויזואליים. עד לפני שש שנים הוא עבד בתעשיית הסרטים הבינלאומית, במסגרתה היה שותף בין השאר באפקטים הממוחשבים בסרטים כמו רובוטריקים, ספיידרמן ודדפול. ״מאז שהתחלתי לעשות אמנות, ועוד הרבה לפני, ההתמחות שלי היא לייצר באמצעות הטכנולוגיות האלה אפקטים אורגניים, שהמקור שלהם הוא הטבע״ הוא מסביר.
אחרי שעבד בקנדה, ארצות הברית ואוסטרליה, החליט לשוב ארצה ולהשתמש ביכולות שלו בעולם הסימולציות כדי לנסות לעשות מהן אמנות. ״אני מנסה למתוח את הגבולות של מהי טכנולוגיה ואיך אפשר לעבוד איתה בעולם האמנות והעיצוב. השימוש היום בטכנולוגיה בעולם האמנות קיים בכל מיני אספקטים, בין אם אתה מרגיש אותו כצופה ובין אם לא.
״המפגש של אמנות גנרטיבית עם בלוקצ׳יין מאפשר לייצר תוכנה שאחראית על כלל התוצאות שהיא הולכת להוציא, מבלי שהאמן יבחר אותן. לנו, כאמנים, יש את השליטה המוחלטת במה שהאלגוריתם יודע לעשות, אבל קיימת פונקציה שמגרילה בעצמה בכל פעם נתון חדש״.
העתיד בתחום, הוא משער, מלא בהפתעות. ״אם לפני כמה שנים היתה נישה קטנה של אמנים שעסקו בסוג הזהשל אמנות, היום יש בום קריאייטיבי. יש כל מיני גישות, התחום נפתח לכל מיני מקומות שעוד לא חשבנו עליהם, ואני בטוח שהוא יגיע לעולמות נוספים״.
31/10/2022 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 98: ניר מאירי
ניר מאירי הוא מעצב שחי ועובד על הקו בין ישראל ללונדון, ומוכר בעיקר הודות לגופי תאורה שיצר מחומרים מתכלים ומסקרנים כמו עלי כרוב, חול, אצות אורגניות ופטריות מייסליום. העיסוק שלו בקיימות ובחומרים טבעיים כחלק משמעותי מתהליך העיצוב התחיל במקרה, כשיצר פרויקט משותף עם סטארט־אפ לונדוני. הוא לא חושב שהוא משנה את העולם באמצעות העיסוק הזו, אבל מעיד שבזכות האוביקטים שעיצב, אנשים מבינים שקיימות יכולה להיות גם משהו יפה וגם משהו שאפשר להכניס הביתה. ״אני לא אשנה את העולם״, הוא אומר, ״אבל אני יכול לנסות לתת לו פרספקטיבה שונה על דברים שאני רואה אחרת - מתוך מחשבה ששנים קדימה דברים יכולים להשתנות. גופי תאורה מחומרים אקולוגיים שניתנים למחזר הם חינוך מחדש של השוק. זו לא בדיחה, זה לא טרנד, וזה לא הולך לפח אחרי שבוע. מה שאנחנו עושים בסטודיו נושא מסר - ככל שיותר אנשים יותר רואים את הדברים האלה, הם יהיו יותר מוכנים לרגע שבו מוצרים שהם 100 אחוז מקיימים יהיו אפשריים מבחינה טכנולוגית״. במקביל עובד מאירי גם על סדרות גדולות יותר של רהיטים וגופי תאורה מסחריים יותר. ״הבנתי שהעיסוק בחומרים טבעיים דורש המון אנרגיה ואני לא בטוח שאני רוצה להתעסק רק במשהו אחד. ככל שעוברות השנים העולם נהיה יותר ויותר רווי, אבל הדרך שלי להתמודד עם זה היא לא להקשיב לרעשים, בלי לשקוע בשאלות האם חידשתי או לא חידשתי. אני כן מנסה כל הזמן לצאת מאזורי הנוחות שלי ולייצר דברים חדשים, כמו מהדורות מוגבלות של פריטים״.
24/10/2022 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 97: דוד פולונסקי
דוד פולונסקי, אחד המאיירים המוערכים בארץ, מציג בימים אלה תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב, שהיא תערוכת היחיד הראשונה למאייר במוזיאון מאז ומעולם. פולונסקי מוכר בעיקר הודות לסרט ״ואלס עם באשיר״ של הבמאי ארי פולמן (2008), שהפך לאחד הסרטים הישראלים המצליחים ופורצי הדרך בכל הזמנים (״מחוץ לסקאלה של הציפיות של כל היוצרים שלו״), ומוצג בתערוכה לצד פרויקטים נוספים כמו היומן הגרפי של אנה פרנק, ספרי ילדים, איורי עיתונות ועוד.
אחד הדברים המרכזיים שמאפיינים את הסגנון של פולונסקי הוא שאין לו ״סגנון״, ובכל פרויקט הוא יוצר שפה בהתאם לנושא ולמדיום. דווקא האיורים שנראים הכי קלילים וזורמים, הוא מספר, הם האיורים שהוא עובד עליהם הכי הרבה זמן ויוצר עבורם הכי הרבה סקיצות, כדי לנסות ולדייק את הקו הבלתי־מתאמץ הזה. ״ברמה המהותית, אין הבדל בין העבודה על ספר ילדים לסרט. איור טוב הוא איור שצריך לספר סיפור. בפרקטיקה ההבדל הוא גדול, כי אני מנסה לקחת בחשבון בסגנון העבודה גם את תהליך העבודה״.
לעשות משהו חדש שעוד לא עשה - בין אם זה סרט, הצגת תיאטרון או רומן גרפי שמגולל את סיפורה של אנה פרנק - זה מטרה עבורו, והתערוכה במוזיאון הייתה גם היא דבר חדש ומאתגר. ״זה מסובך לעשות תערוכת איור במוזיאון כי העבודות כולן כבר הוצגו - בספרים, בעיתונים, בסרטים. לקחת את הציור ולתלות אותו על הקיר כמו שהוא, זה דבר שאין בו הרבה טעם. לכן בחרנו להתמקד בלהראות תהליכי עבודה והשפעות. ובגלל שהסגנון שלי הוא החלפת סגנון, רצינו שיהיה בתערוכה קצת יותר סיפור״.
17/10/2022 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 96: דאנה איבגי
דאנה איבגי היא שחקנית קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון, זמרת, יוצרת ועוד הרבה דברים שקורים תוך כדי. בימים אלה היא מככבת בשני סרטים שמוקרנים בבתי הקולנוע במקביל - ״סינמה סבאיא״ של אורית פוקס רותם (המועמד הישראלי לפרס האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר) ו״סבוי״ של זוהר וגנר; וגם משיקה סינגל וקליפ לשיר חדש - ״במדבר״, שכלל עבודה שהיתה ״מסיבת השראה אחת גדולה״. מבחינתה היא התחילה לשחק בגיל 8, אבל התפקיד הראשי הראשון שעשתה היה בגיל 19, בסרט ״אור״ של הבמאית קרן ידעיה, שהיא מתייחסת אליו כהתגשמות החלום שלה (״אם לא הייתי עושה את זה הייתי מאוד מקנאה במי שהיתה עושה את זה״). מגיל צעיר היא הרגישה את הצורך לברוח לתוך עולמות אחרים - מה שהיום בא לידי ביטוי בצלילה העמוקה שהיא מבצעת בכל פעם שעובדת על תפקיד חדש. ״מגיל 4 הייתי נכנסת לאיזה זון, אם זה בשירים שהייתי כותבת ושרה לכל המשפחה או בטירוף של ברביות שהיה טלנובלה בלתי נגמרת. האסקפיזם הזה הוא המקום שבו אני נמצאת היום בתור שחקנית ויוצרת. זה שם אותי בעולם הזה שאני אוהבת להתנתק לתוכו ולהטמע בתוך החוויה, אבל בשביל שזה יקרה אני חייבת המון הכנה. אני מנסה לעשות לעצמי שטיפת מוח כמעט מוחלטת - שאפילו הזכרונות שיעלו לי יהיו הזכרונות של הדמות שאני נכנסת לתוכה״.
10/10/2022 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 95: סטיב נסימה
סטיב נסימה הוא יזם, אספן אמנות ואיש עסקים, שיחד עם האוצרת סוזן לנדאו עומד מאחורי ״נסימה לנדאו״ - קרן (ולא גלריה!), חלל לתצוגת אמנות ופלטפורמה, שבאמצעותה הוא שואף לחבר את תל אביב לעולם הגלובלי של האמנות העכשווית. את עבודת האמנות הראשונה שלו רכש נסימה כשהיה בן 21 ועבד כסוכן נדל״ן בבריסל: ״הייתי איש עסקים אבל היתה לי עין״ (ויש לו עין עד היום); ״רציתי להשקיע ושהכסף יגיע למקום הנכון״. התשוקה האמיתית שלו לאמנות התחילה כשהחל לאסוף עבודות של יאיוי קוסאמה ולהכיר את הסיפור האישי שלה. עם השנים הפך לאחד האספנים המשמעותיים של קוסאמה בעולם, והיה גם אחד הגורמים שבזכותו הגיעה תערוכת הענק שלה להציג במוזיאון תל אביב בשנה האחרונה. את נסימה לנדאו הוא הקים באקט אימפולסיבי, בתקופת הקורונה, כשכבר היו לו עבודות מכל העולם לטובת תערוכת פופ־אפ, אבל הוא נותר ללאחלל והחליט להפוך כמה חללים מוזנחים יחד בית מגוריו לחלל תצוגה ארעי, שהפך לקבוע (״ככה נולדים אצלי הדברים הכי מדהימים. אני קופץלמים״). מאז עברו שנתיים ו־12 תערוכות, שבהן הציגו עד כה 140 אמנים ואמניות מכל העולם. ״אנחנו מזהים את האמנים הצעירים, מאיפה שיהיו. לא משנה מאיפה, רק שיהיו בעלי כשרון. זה אומר לעקוב אחרי אמנים בסושיאל מדיה, לעקובאחרי תערוכות במוזיאונים, לדבר עם אספנים, וגם אינסטינקט״.
3/10/2022 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 94: גלי כנעני
גלי כנעני היא מעצבת טקסטיל, אמנית ומרצה במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר מזה 18 שנה. כמי שבאה באופן מובהק מעיצוב, לקח לה הרבה זמן להצמיד לעצמה גם את הטייטל ״אמנית״, ועל ההיררכיות הקיימות בין עיצוב ואמנות, ועל העובדה שעיצוב וקראפט מתקבלים היום יותר בעולם האמנות הפלסטית (פיין ארט), היא אומרת ש״אולי זה קשור למעמד האישה, לפמיניזם, ואולי זו איזו פתיחות חדשה למדיומים וצימאון לחומרים חדשים־ישנים״.
כנעני עובדת בטקסטיל מאז ומעולם (למרות שלמדה גם צורפות), וחושבת שבטקסטיל ״יש משהו מאוד הומני. כמעט כל מה שנעשה איתו יביא משהו רך, נחמה. גם כשמשתמשים בו ביצירת דימויים קשים יותר - אפשר להכיל אותם. התגובה שלנו לטקסטיל היא כמעט קמאית, אולי כי אנחנו מכירים אותו מהרגע שאנחנו נולדים״.
מזה שנתיים שהיא עובדת על פרויקט גדול במשכנה החדש של הספריה הלאומית בירושלים - ששניים מקירות המבנה שלה (בגודל 50 מטר רוחב ובין 4 ל־11 מטר גובה כל אחד), יחופו בכריות תלת־ממדיות שמדמות אבנים (או כותל) - כשהיא אמונה על עיצוב הבד שמחפה את אותן הכריות. ועדיין, הרגעים שהיא הכי נהנית מהם הם אלה שתוך כדי עבודה, בעיקר באריגה, במצב תודעתי שמקביל למדיטציה ומייצר אצלה גלי מוח וזרימה מטורפת של רעיונות, ״זו יצירתיות טהורה״.
26/9/2022 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 93: איתמר דאובה
איתמר דאובה הוא מאייר, קומיקסאי, מרצה ואיש קריאייטיב, וגם יקיר פסטיבל האנימציה אנימיקס, שמתחזק מערכות יחסים מקצועיות ארוכות: מזה 12 שנים שהוא מאייר קריקטורות בידיעות אחרונות, 17 שנים שהוא מלמד במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, ועד לא מזמן שימש מנהל אמנותי בערוץ האמריקאי לפעוטות Baby First במשך 16 שנים. הוא תופס את המאיירים כמייצרי דימויים, וכמו הרבה אחרים גם הוא מתחבט בשאלות לגבי היתרון האנושי בעולם שבו מחשבים יכולים לייצר דימויים טובים לא פחות: ״מעניין אם כשהסינטיסייזר נכנס לעולם המוזיקה זה עורר את אותה הבהלה״. היתרון היחסי שלו, כך הוא מאמין, הוא בקריקטורות: ״שם אני מאמין שיש לי ביטחון וייחודיות להראות לעולם. בכל שאר העולמות יש אנשים שעושים דברים יותר מרשימים ויותר מעניינים״. העיסוק ארוך השנים בקריקטורות הוביל אותו גם לפתח עיסוק אובססיבי לפרצופים, כזה שגורם לו לבצע מיפוי של מרחקים, זוויות וגדלים; ושלא נתחיל לדבר על זה שהוא יודע מיד לאבחן מי עשה ניתוח פלסטי באף, מי סידר גבות ומי הזריק בוטוקס. ״מישהי שעוסקת בפסיכולוגיה אמרה לי פעם שבקריקטורה יש משהו שגובל באלימות: אתה צולף במישהו, עולב בו - ויכול להיות שזה מספק עבור מישהו כמוני, שלא נכנס בדרך כלל לעימותים״.
18/9/2022 • 0 minutos, 1 segundo
פרק 92: ליאת לוי קופלמן
ליאת לוי קופלמן היא עיתונאית, סופרת, אמנית, מרצה, אושיית רשת ומעצמת תקשורת של אישה אחת. ברזומה שלה למעלה מ־20 שנה ככתבת ועורכת (בין השאר כעורכת ראשית של המגזינים ״פנאי פלוס״ ו״גו סטייל״. במקביל). לפני שלוש שנים הוציאה את ספרה הראשון ״את הבוס״, ולאחרונה ראה אור ספרה ״אני הבוסית״ שכתבה במהלך תקופת הקורונה יחד עם בתה, שהיתה אז בת 7 וחצי. את דרכה בעיתונות החלה בגיל 19, בעוד שלצייר הפסיקה במשך שנים רבות בעקבות פוסט־טראומה אחרי מותה של אחותה. החזרה אל הציור קרתה אחרי שסיימה לעבוד על ספרה הראשון (״אני בנאדם שחייב לשנות כל הזמן סוגי עשייה. קשה לי לשבת על התחת״). מאז הספיקה לשתף פעולה עם כמה מותגים ומוסדות - ביניהם מוזיאון תל אביב ונביעות, שעבורם איירה סדרה של 10 זוגות גרביים עשויות חומרים ממוחזרים. את הביטחון העצמי שלה היא זוקפת לזכות העובדה שבצעירותה היתה צריכה לפתור לעצמה את הבעיות (״לא בכוונה גדלתיילדה עם ביטחון עצמי, זה היה מנגנון הישרדות״), וכבר אז הביעה עניין רב בכתיבה ובציור. היא מאמינה שהמפתח לכל הצלחההוא תוכן טוב, וזה לא משנה אם מדובר בעיתון, סדרת טלוויזיה או סטורי באינסטגרם: ״היום, כל אחד מאיתנו הוא מותג. ואםאנחנו מותג שהכוח שלו הוא תוכן - זכינו, כי תוכן הוא המלך והוא תמיד יהיה המלך. הוא רק משנה צורות. כשהעיתונות היתההמדיה השולטת זה מה שעשיתי, ועכשיו אני ממשיכה במדיות שולטותתתתת אחרות״.
10/9/2022 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 91: ארי טפרברג
ארי טפרברג הוא יוצר רב־תחומי (למרות שאנחנו לא מתים על המילה הזאת): הוא רוקד בלהקת המחול של יסמין גודר מזה שש שנים, במאי הצגות ואופרות, מורה ופרפורמר. בפסטיבל ישראל שייפתח בשבוע הבא הוא יציג שתי עבודות חדשות, אחת מהן בשיתוף פעולה עם אבא שלו (!) שהוא בכלל איש נדל״ן במקצועו; מהלך אחד שהתפצל לשניים – עבודת סולו ודואט שהוא תוצר של מחקר ארוך ומתמשך על המצאת הטלפון.
גם הפעם, כמו בעבודות קודמות (ובטח גם עתידיות), טפרברג עסוק בתקשורת, בדרכים השונות לתקשר באמצעות שפה, קול, תנועה, מוזיקה, מגע ועוד, או כמו שהוא קורא לזה, ״התשוקה האנושית לנצח את המרחק״. באמצעות מערכות חוקים קטנות שיצר והופכות למנגנונים פרפורמטיביים, הוא מנסה ״לייצר גשר בין מה שקורה בתוך הגוף למה שקורה מחוץ לגוף״, וגם אם הוא מגיע למקום חדש שאין לו ניסיון בו, הוא לא נרתע (״אני אוהב לקפוץ למים חדשים ולהעמיד פנים שאני יודע לשחות״).
4/9/2022 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 90: ליהוא רוטר
הישר מניו יורק, שם הוא חי ועובד מזה 9 שנים, ליהוא רוטר מגיע להתארח בפודקאסט שלנו. היום הוא מנהל את Particle3, סוכנות בוטיק שהיא גם חברת הפקה דיגיטלית, ובמסגרתה הוא מייצר תוכן - בעיקר למותגים - בשילוב טכנולוגיות מתקדמות.
ברזומה שלו יש פתיחת לייבל מוזיקלי שהוציא 14 תקליטים בשנתיים, ניהול אמנים והפקה של סרטי קולנוע. לניו יורק הוא הגיע כדי לעבוד בהפקה בחברה של יוני בלוך (אז אינטרלוד, היום אקו). הפרויקט הראשון שלו היה לא פחות מהפקת קליפ אינטראקטיבי לבוב דילן - קליפ שיצר מהפכה אורגנית בעולם המדיה, ואפילו זכה בתואר בספר השיאים של גינס.
רוטר מעיד על עצמו שמאז ומתמיד הוא חיפש את הדבר הבא, וכך קרה גם כשעזב את אינטרלוד ופתח את Particle3. למרות שהחברה עוסקת בעיקר בפיתוח חוויות ותוכן באמצעות מציאות מדומה (VR) ומציאות רבודה (AR), הוא מרגיש שמדובר בטריטוריה שנמצאת עדיין בתחילת דרכה: ״יש היום שימושים מעטים לחוויות טובות שמצדיקות את השימוש במדיום, אבל זה הכיף, המקום שבו אפשר להמציא דברים מחדש״.
אחד הפרויקטים הגדולים האחרונים שלו היה קמפיין לסדרה של נטפליקס, Waffles + Mochi, שמאחוריה עומדת לא אחרת ממישל אובמה, ומטרתה לעודד תזונה נכונה ובריאה אצל ילדים. ולמרות שנראה שזה אולי בלתי נמנע, הוא לא מאמין שיבוא יום שבו העולם הדיגיטלי יחליף במעמדו את המציאות הפיזית.
״יש מקום לעולם שבו אנחנו יכולים לקיים מציאות שנייה, אבל יש עוד דרך מאוד ארוכה, אני לא חושב שזה מעבר לפינה. ההיסטוריה של העולם הדיגיטלי מתחילה עכשיו להיכתב, וזה שלב כיפי - כאילו נחתנו על מאדים ומצאנו עולם חדש שאפשר לחיות בו, ועכשיו אנחנו צריכים לראות מה עושים״.
28/8/2022 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 89: ניר הוד
היישר מניו יורק, שם הוא חי ועובד כבר קרוב ל־22 שנה, ניר הוד הגיע להתארח בפודקאסט. הוד - שמגדיר את עצמו במושגים של Story Teller, Image Maker & Emotional Dealer - עזב את הארץ אחרי הצלחה רבה ותערוכת יחיד במוזיאון ישראל, ובכלל לא התכוון להישאר בניו יורק כל כך הרבה זמן. אבל בשלב מסוים, כך הבין, האמנות שלו דרשה את זה: ״אמן זה משהו שהוא מעבר למולדת, הוא מעבר למקום ומעבר לזמן. אני לא משתמש בכישרון, אני נותן לכישרון להשתמש בי. האמנות היא מה שקובע לי את החיים ואת סדר היום״.בשנים האחרונות הוא עובד בטכניקה של ציורי כרום גדולי ממדים, כאלה ששונים מאוד מהעבודות שיצר כשעוד עבד בישראל; בימים אלה מוצגות עבודות גם מהסוג הזה בתערוכת יחיד בטוקיו. ההשראות שלו מגיעות בין השאר מהשואה, אבל כשהן הופכות לאמנות הרפרנס כבר מאבד אחיזה במציאות. ״כל העבודות שלי נובעות מתרבות מסוימת, מאימג׳ים מסוימים, בכולן יש מיתוסים ואייקונים שאני עושה להם טוויסט ומחזיר אותם לתרבות עם ראייה חדשה. כל מה שאני עושה הוא כמו מכתב של אמן לתרבות ולחברה״.
22/8/2022 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 88: אורית ברגמן
אורית ברגמן היא ראשת תחום איור בבצלאל, מאיירת וסופרת, שבעשור האחרון עוסקת בעיקר באיור ובכתיבה לילדים (״ילדים הם קהל נורא כנה. הם טובים בלהראות מתי הם משתעממים. יש משהו ישיר ונעים בלעבוד עם ילדים, ואיכשהו זה מחבר אותי גם לילדות שלי״). מתחילת דרכה היא מתעניינת בדרכים שבהן אפשר לגרום לאיור לצאת מהדף. זה קורה, בין השאר, בעיצוב תפאורות לתיאטרון (״התיאטרון מוסיף עבורי לא רק את העניין של התלת־ממד אלא גם את הממד של הזמן. והכי חשוב - את הממד של עבודה עם אנשים״), ובתערוכה הנוכחית שהיא מציגה יחד עם ענת ורשבסקי בבית הנסן בירושלים - ״מה יותר צהוב או פיל?״. הנחת המוצא של ברגמן ושל ורשבסקי בתערוכה היתה, שילדים שמגיעים לתערוכה רצים קודם כל לאורך כולה עד הסוף, ורק אז מתחילים להתבונן. ״יצרנו מפלצת שהיא כמו חץ, שיש לה שני פרצופים ולהקה של יצורים. היא מתחילה בחלק האחורי של התערוכה, מלווה אותה ונתלית עליה לכל אורך המסדרון. הרעיון הוא הולכה של הקהל בתוך התערוכה - דבר שעניין את שתינו ושמחנו לראות שהוא עובד״. בשאלת ההשפעות הטכנולוגיות על תחום האיור אומרת ברגמן ש״בשנים האחרונות עם התוכנות והכלים המתקדמים אפשר לעשות יחסית יותר בקלות איור שנראה מאוד מקצועי, ובעקבות זה הנושא של שפה אישית קצת ירד. לכן, מאיירים, גם אם הם הולכים לעבוד בהייטק - צריכים להמציא את עצמם. מה שהתוכנות עדיין לא יודעת לחקות זה ליצור מטאפורות והסמלות; אין להן את הכישורים האלה. לכן דווקא איורים עם מסר הם אלה שיבלטו, ואולי תעלה קרנו גם של המאייר כסופר״.
14/8/2022 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 87: נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן
ספיישל זוגות בתיק עבודות ממשיך עם זוג המעצבים (פרופסור!) נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן, שעובדים יחד כבר שני עשורים תחת השם סטודיו Reddish.
נעמה ועידן אוהבים חפצים, ודרכם הם אוהבים להבין דברים לגבי העולם (וגם להגיד כאלה בעצמם). כשהם מסתובבים ומטיילים בקהילות שונות בארץ ובעולם, הם אוהבים להסתכל עליהן דרך אותם החפצים – בין אם כאלה שהם מוצאים בסופר ובטמבוריה, או כאלה שקשורים לדת של המקום: ״יש משהו בלהסתכל על חפצים, ולנסות להסתכל דרכם על התרבות שעיצבה אותם. לחפצים יש סיבה שהם נראים כמו שהם נראים, וככל שחפץ זר לך יותר – יש לך יותר ללמוד על התרבות שבה הוא נוצר״.
במהלך השנים הם עובדים בעיקר בעיצוב שנוצר מתוך מחקר, מציגים בתערוכות בגלריות ובמוזיאונים בארץ ובעולם. אבל הם פעילים גם בעולם המסחרי, ובין השאר עיצבו וייצרו (בשיתוף עם מאנקי ביזנס) פותחן משחקי לבקבוקי יין שהפך ללהיט ברחבי העולם. החלקים האהובים עליהם בעבודה הם הסקרנות שבצלילה אל תחום מחקר חדש: ״יש לך פתאום תירוץ מעולה לדפוק למישהו על הדלת, להכנס לו לעולם, לחטט לו במדפים. והכל בשם העיצוב״.
כמעצבים, הם לא עסוקים בלרדוף אחרי טכנולוגיות חדשות, להפך – ״יש בנו הרבה רומנטיקה והרבה כבוד לדרכי ייצור ישנות, אנחנו מנסים למצוא עוד זוויות מחשבה לגביהם. ולא תמיד צריך ליצור משהו חדש כדי להגיד משהו״. וכזוג שחי ועובד יחד כבר המון שנים, הם מספרים שבאופי של שניהם להשתעמם מהר, אבל העובדה שהם סומכים אחד על השני הוא כלי עבודה מבחינתם. ״בתוך העיצוב המחקרי־ניסיוני אנחנו צריכים לסמוך על עצמנו שמה שאנחנו עושים הוא ראוי, וגם לומדים ליהנות מהעובדה שמה שאנחנו עושים משנה לאנשים. אנחנו מטרידים אנשים עם המחשבות שלנו, ואם לא יהיה לנו משהו מעניין להגיד – זו יכולה להיות בעיה״.
7/8/2022 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 86: נוי ותמיר
ספיישל זוגות בתיק עבודות ממשיך והפעם - האמנים, בני הזוג (והנשואים הטריים!) - נוי חיימוביץ׳ ותמיר ארליך. הם עובדים יחד כבר למעלה מעשור, אבל גם לפני שאיחדו כוחות אמנותיים באופן רשמי - היו מעורבים בעבודות אחד של השני. כך, בתקופה האחרונה יש תחושה שהם בכל מקום, כל הזמן - עניין שהוא גם צירוף של נסיבות אבל גם מכוון, אחרי שגילו בתקופת הקורונה שהם עובדים הכי טוב כשהם עסוקים בכמה פרויקטים במקביל. ״להיות זוג אמנים זו פריבילגיה מטורפת״, הם אומרים: ״אנחנו מאוד חופרים ויכולים לשבת ערבים שלמים ולדבר, אבל יש רגעים שבהם כל השיחות האלה הופכות לרעשי רקע, ואז אנחנו מוצאים את עצמנו בסטודיו ודברים קורים בעצמם. בדיעבד אנחנו מבינים שמה שעשינו קשור לשיחות האלה״. לאחרונה הציגו נוי ותמיר שתי תערוכות מקבילות - בגלריה ברבור הירושלמית ובעיר ויימאר בגרמניה - תערוכות שעסקו באותם הנושאים והציגו עבודות מאותה הסדרה. בעבודתם השניים מרבים להתייחס למקום שממנו הם פועלים, לתהליכים ולחוויות שעברו עליהם בילדות, ולמפגש ״הקריטי״ של הקהל עם העבודות: ״תערוכה מבחינתנו היא אירוע חברתי. זה התחיל ממקומות של ביקורת, אבל עכשיו אנחנו מבינים שאולי זו הפרקטיקה שלנו. אנחנו מדברים הרבה על האפשרויות השונות של הבנה ביחס לתערוכה, העבודות יכולות לדבר לאנשים שונים בכל מיני רמות. הרבה אנשים מנסים להבין מה האמן רוצה להגיד - לנו יש מלאאאא דברים שאנחנו רוצים להגיד״.
31/7/2022 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 85: טל ארז וענת ספרן
ספיישל זוגות חגיגי בתיק עבודות: טל ארז וענת ספרן, האוצר הראשי והמנהלת האמנותית של שבוע העיצוב בירושלים בשש השנים האחרונות, יוצאים לדרך חדשה ומפקידים את הילד המשותף בידי הנהגה חדשה שזהותה עוד לא נקבעה (״יש עוד דרך ללכת, אבל יש יתד יציבה מספיק כדי להחזיק את מה שיבוא אחרי״, אומר ארז).
כל אחד מהם מגיע מרקע אחר: ספרן היא מעצבת שאמונה בין השאר על ארנק הפיתה שנמכר ברחבי העולם, ועל אחד מאירועי התרבות המובילים בארץ, הפצ׳ה קוצ׳ה; ארז הוא מעצב וחוקר עיצוב שמתמקד בחיבור בין דיסציפלינות שונות (אחרי שהבין שעיצוב תעשייתי הארדקור פחות מדבר אליו). כשחברו לעבוד יחד על שבוע העיצוב ירושלים, היה ברור לשניהם שצריך להמציא פה משהו חדש, עם משמעות רחבה וחיבור למקום: ״שבוע העיצוב הפך עם הזמן לאירוע משמעותי עבור המעצבים, הזדמנות להרבה מהם לפעול״ אומרת ספרן; וארז מוסיף: ״מה שתרבות רוצה לעשות הוא להניח משהו חדש ולראות מה חושבים על זה״.
24/7/2022 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 84: דגנית שטרן שוקן
דגנית שטרן שוקן היא אמנית ומעצבת תכשיטים בינלאומית, אבל היא גם פרופסור ומייסדת המחלקה לעיצוב תכשיטים בשנקר (״לאה פרץ שלפה אותי משולחן העבודה, הביאה אותי לשנקר, ואמרה לי את תקימי פה מחלקה לעיצוב תכשיטים״). היא מתייחסת לצורפות כשפה, שאחת החוזקות הכי גדולות שלה היא קנה המידה האנושי, ובמשך חלק ניכר משנות פעילותה היא חוקרת את השאלה הפילוסופית How Many Is One, שהייתה גם שם תערוכת היחיד שלה במוזיאון תל אביב, וגם שם הספר החדש שלה. בספר, שמהווה רטרוספקטיבה לפועלה, היא מפרקת את האני מאמין האמנותי שלה למושגים של פונקציה, תעשייה, ערך, פוליטיקה ומקום, ומספרת כמה חשוב לה להבין ״איך גורמים לסטודנטים להיות אזרחים קשובים, מגיבים, שלא מנסים לעשות רק תכשיטים יפים״.
18/7/2022 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 83: גל גאון
האדריכל והמעצב גל גאון נע בין שני צירים: באחד הוא בעל סטודיו שמעצב בעצמו ומציג ברחבי העולם (כמו לדוגמה השולחנות גדולי הממדים שהציג בשבוע העיצוב האחרון במילאנו); ובשני הוא מאגד סביבו יוצרים אחרים, מפיק להם עבודות, מציג ומוכר אותן. גאון, שגדל בבית שנשם עיצוב ואמנות והוא ממשיך את הקו הזה, עם מבט ופעילות עכשוויים שכוללים גם הבטים כלכליים, מספר מהיהצורה שמלווה אותו לאורך הקריירה שלו; איך משתלבת עובדת היותו אדריכל כשהוא מעצב פריטים; ואיך הפכה תל אביב עבורו לכורהיתוך שמרכז את הפעילות שלו בעולם. ״הדבר שאני הכי אוהב הוא לדבר עם אנשים: לדבר עם יוצרים, עם לקוחות, עם הצוות. לדברעל תהליכי היצירה ואז לראות אותם קורים״.
11/7/2022 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 82: קרן שפילשר
״זה שמכירים אותי ומזהים אותי, זה הניצחון שלי״ אומרת האמנית קרן שפילשר, שחושבת שאלוהים כנראה מאוד אוהב אותה. היא חסרת מנוחה, מה שמחזיק אותה הוא להיות בעשייה בכל רגע נתון, ואת העבודות שלה היא מגדירה כ״מצד אחד מתוקות ומצד שני קשות״. אפילו כשהיא לבד בסטודיו היא לא מצליחה להיות בו בשקט אלא חייבת ברקע רדיו, פודקאסטים, אינסטגרם ומכונת כביסה פועלת. מי קרא לה תפוח אדמה לוהט? מדוע היא מציירת רק עם חולצות מכופתרות? למה אי אפשר לקבוע איתה ספונטנית לקפה? ובמה היא היתה מתחלפת עם קרן פלס?
3/7/2022 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 81: חנן דה לנגה
מזה ארבעה עשורים חנן דה לנגה נע בין שני צירים מרכזיים: באחד הוא מעצב תערוכות מצליח שעובד עם המוזיאונים המובילים בארץ, ובשני הוא אמן ומעצב שעובד בסטודיו שלו בדרום תל אביב. בימים אלה הוא מציג בתערוכת יחיד בגלריה נגא עבודות מחול שרוף, ובין לבין הוא גם מלמד בבצלאל למעלה מ־30 שנה, למרות שמה שהוא היה מעדיף לעשות זה לשבת ולבהות רוב הזמן. מה שמניע אותו, לדבריו, הם הסקרנות והגילוי, והרגעים שבהם הדברים נופלים למקומם: ״אני רוצה להיות חופשי יותר, שיהיה לי יותר אוויר. אבל אני לא רואה את עצמי עובר לתחומים שלא קשורים ליצירה ולעשייה״.
26/6/2022 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 80: אבשלום פולק
אבשלום פולק – שחקן, במאי, כוריאוגרף, אמן וספוילר, גם טבח בעברו - מעלה בימים אלה מופע תיאטרון־מחול חדש ששואב השראה מהקלסיקה הספרותית האמריקאית מובי דיק, ומשתף אנימציה ואמנות שיצרו במיוחד למופע דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט. פולק מספר שמה שמניע אותו כל השנים הוא היותו אדם סקרן, לצד הניסיון להפוך דו־ממד למשהו חי יותר, באמצעות יצירה של מציאות או עולם חדש. ממחזות זמר ביפן ועד פסטיבל קאן, מה שמאחד את כל היצירה שלו היא האפשרות לייצר קשר עם אנשים: ״אני בורח בכל פעם לדבר אחר אבל גם מוצא בכל פעם משהו אחר״.
20/6/2022 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 79: מילנה גיצין אדירם
מילנה גיצין אדירם היא היזמת, המייסדת והאוצרת הראשית של זומו – המוזיאון הנודד. בתחנתו השישית, הפעם במפעל זוגלובק המיתולוגי בנהריה, היא מספרת למה התעקשה לקרוא למיזם שלה מוזיאון; מדוע התרבות בעיניה היא בסיס לחברה; ולמה החליטה שהמשימה שלה היא לחבר בין תרבות לבין קהילות מקומיות - משימה שרבים וטובים ניסו לבצע בעבר, לא תמיד בהצלחה מרובה. התפקיד של זומו, היא אומרת, הוא להביא את האמנות הכי טובה בארץ למקומות המרוחקים, וגם לעבוד עם אמנים מקומיים בכל אחת מהתחנות. ״אמנות עכשווית, עיצוב עכשווי ואדריכלות עכשווית הם דברים מאוד פשוטים לתווך אותם, אבל הקהל תופס אותם כדבר מרוחק. זה דורש שינוי״.
13/6/2022 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 78: חגית קאופמן
במסגרת תפקידה כ־VP Design של WIX, חגית קאופמן מנהלת את גילדת העיצוב של החברה שמונה 14 (!) מקצועות עיצוב שונים; אחראית לפתח את כל תחומי העיצוב בחברה; ואמונה על הקידום המקצועי של מאות המעצבים שעובדים בה. קאופמן היתה העובדת מספר 27 של וויקס, ובשנותיה שם החברה גדלה לממדי ענק (עם קרוב ל־6,000 עובדים ברחבי העולם); ועדיין היא מנסה להימנע מפוליטיקות פנים־ארגוניות ומאמינה שכל דבר אפשר לפתור בשיחה של אחד על אחד. בימים אלה מתכננת וויקס מעבר הדרגתי ממקום מושבם בנמל תל אביב לקמפוס ייעודי בגלילות, שעליו הם עובדים כבר שלוש שנים, עוד לפני הקורונה. ולמרות המעבר לעבודה מרחוק שהואץ בשנתיים האחרונות בעקבות הקורונה, היא מאמינה שאנשים כמהים למפגשים פיזיים, כולל להציץ אחד לשני במסך המחשב.
5/6/2022 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 77: סיביל גולדפיינר
סיביל גולדפיינר, מייסדת ומנכ״לית בית האופנה קום איל פו, בנתה לעצמה במשך 35 השנים האחרונות מגרש משחקים שהוא הרבה יותר מעוד חנות בגדים. היא מספרת למה היא בחרה לעשות מה שמכונה ״סלואו פאשן״; איך זה היה לעשות ״אופנה פמיניסטית״ עוד לפני שמישהו בכלל קישר פמיניזם לאופנה; מדוע היא מקפידה לשתף פעולה עם אמניות; ואיך היא מתכננת לגרום לבגדים שהיא מוכרת לחיות עוד יותר שנים ממה שהם חיים עכשיו. וגם - למה היא מנסה להפוך בכלים ש לה את המקום הזה ליותר טוב: ״אי אפשר להיות בעלת עסק וליזום דברים בלי להיות אופטימית. העשייה והאקטיביזם הן תרופות נגד טובות״
30/5/2022 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 76: לירון לביא טורקניץ׳
לירון לביא טורקניץ׳ היא מעצבת פונטים ויזמת בתחום העיצוב. אתם אולי מכירים אותה הודות לערברית - הפונט הדו־לשוניבעברית וערבית שהחלה לפתח לפני עשר שנים. היא גם בוגרת התואר השני בעיצוב פונטים מאוניברסיטת רדינג באנגליהשבמסגרתו עיצבה פונט באמהרית, למרות שאינה דוברת את השפה; עיצבה פונטים למותגים וחברות שאסור לה לספרעליהם; הציגה באקספו בדובאי; וגם - מלמדת את כולנו איך לנהל את הזמן שלנו נכון, לסדר את הרעיונות ולחגוג את ההשגיםשלנו: ״איך אני אדע לתכנן את הדבר המדהים הבא אם לא אדע שעשיתי דברים מדהימים בשבוע שעבר?״.
23/5/2022 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 75: יסמין גודר
כבר המון שנים שיסמין גודר היא אחת הכוריאוגרפיות והרקדניות הבולטות בסצנה הישראלית: היא מנהלת להקת מחול, ומשתפת פעולה עם יוצרים מתחומים שונים כמו מוזיקה ואמנות פלסטית, שאותם היא נוהגת לארח בתוך העבודות שלה (וגם להתארח בתוך העבודות שלהם). בשנים האחרונות היא מתמקדת ביצירות שמפגישות בין המופע לקהל ומתרגלת הרבה אמפתיה - לא רק בחיי היום־יום אלא גם בסדרה של יצירות מחול, שכוללות בין השאר תרגול תפיסה של אחרים שנופלים לזרועות חבריהם. בימים אלה היא מציגה את החלק השלישי בסדרה ״מתרגלים אמפתיה״ - שבו היא מופיעה לראשונה מזה 25 שנות יצירה ללהקה במופע סולו שלם באורך מלא, לבדה אל מול הקהל.
15/5/2022 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 74: קרן בר־גיל
קרן בר־גיל היא אחת הנשים העסוקות בעולם האמנות המקומי: אוצרת עצמאית, מייצגת אמנים, יוזמת פרסים, מוציאה ספרים, בונה אוספים, מוכרת עבודות, מחברת בין אמנות ואוכל, ובטח שכחנו עוד כמה דברים. למרות ואפילו אולי בגלל שאין לה חלל משלה (ספוילר: זה כנראה ישתנה בקרוב), היא מצליחה להמציא את עצמה בכל פעם מחדש - מתערוכה ללהקת כנסיית השכל, דרך סלון מכירה בביתה הפרטי, וכלה בפרס שנתי בשיתוף מוזיאון הרצליה. ״האמנים שאני עובדת איתם הם אמנים שיש לי איתם חיבור כאדם וחיבור כאמן״, היא אומרת. ״מה שאני מחפשת באמנות שלהם הוא שהיא תהיה חדשנית ומקורית ושיהיו טובים במה שהם עושים; ובסופו של דבר - שהעבודות לא ישאירו אותנו אדישים״.
8/5/2022 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 73: אלון ספן
מה הקשר בין פרוקי רגליים, התחממות כדור הארץ והמעצב רון ארד? אלון ספן, המנכ״ל של מוזיאון הטבע באוניברסיטת תל אביב, מספר לנו איך התפקידים הקודמים שלו במדיטק חולון ובתיאטרון אורנה פורת תורמים לו בניהול המוזיאון הנוכחי; מדוע הוא לא מתערב בשיקולים של המנהלים האמנותיים שלו; למה חשוב שאמנות תהיה חלק אינהרנטי ממוזיאון טבע; וכמה קרוב אפשר להתקרב למוצגי בעלי החיים אצלם במוזיאון (רמז: קרוב מדי, ל דעת אנשים מסוימים).
2/5/2022 • 0 minutos, 1 segundo
פרק 72: נירה יצחקי
מאז שהקימה את גלריה שלוש בנווה צדק באמצע שנות ה־80 ועד היום, ורגע לפני פתיחה של חלל חדש ביפו העתיקה, נירה יצחקי - אולי ה־גלריסטית בהא הידיעה של סצנת האמנות המקומית - מספרת בקצרה (מאוד) על הדרך הארוכה שעשתה; על העובדה שהיא עדיין מתרגשת מהמפגש עם אמנים חדשים; ועל למה לדעתה החלל הוא גורם קריטי בבחירה של מה להציג בגלריה. בקרוב מאוד היא תשיק חלל חדש שילווה גם באתר חדש ו - שימו לב - פלטפורמה להצגה ורכישה של אמנות דיגיטלית, או כמו שאתם הצעירים אוהבים לקרוא לזה - NFT.
25/4/2022 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 71: סער פרידמן
הלם הלם הלם. סער פרידמן, שותף בסוכנות המיתוג והפרסום Open ואחד ממייסדיה, מספר מה הקשר בין תהליך המיתוג של עמוד האינסטגרם של ״ישראל בידור״, שעוסק ברכילות סלבס, למיתוג שיצרו לתזמורת הפילהרמונית; איך בנו במהלך השנים את המיתוג של רשת הסופרמרקטים am:pm; ולמה הוא מקפיד לתת לצוות העובדים שלו תרגילי חשיבה יוצאי דופן.
17/4/2022 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 70: הילה נועם
מפרויקט הגמר במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל (דנידין מתנחל בהר הפלאות); דרך חוּצי, ספר קומיקס לילדים שכתבה ואיירה במשך חמש שנים (זוכה פרס ברווז הזהב ע״ש דודו גבע לשנת 2020); ועד לאנתולוגיות הקומיקס שערכה ביחד עם עומר הופמן (misdeeds ו״פרימיטיבס״ בהוצאת ברחש) - המאיירת הילה נועם מאמינה שאיור (ואמנות) הם המדיום והמקום להציג את הצדדים האפלים, המטרידים והקשים לעיכול של המציאות.
״העולם כל כך מוזר, ובשבילי ליצור רק דברים חמודים ומתוקים - אין לזה קורלציה עם המציאות, וזה גם לא מעניין אותי. הרבה פעמים מאיירים בארץ בורחים למקום המתוק, אולי דווקא כי המציאות קשה. וזה מה שעומר ואני ניסינו לעשות, להוציא אנשים מהמקום הזה, מה שלא אומר שאם אנחנו מדברים על נושאים קשים, לא יכול להיות בהם הומור)״.
10/4/2022 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 69: הגר בן אשר
הגר בן אשר היא במאית, תסריטאית, שחקנית ומה לא. בסרטה החדש ״נשים מתות מהלכות״, שהופק בארצות הברית, היא עוסקת בסיפורן של תשע נשים אמריקאיות שנידונו לעונש מוות.
בן אשר מגיעה להתארח בתיק עבודות ומספרת מה ליוצרת ישראלית ולנשים האלה; האם אפשר להרגיש כלפיהן אמפתיה למרות הפשעים הנוראיים שביצעו; מדוע הזמן הוא אלמנט חשוב בשרטוט העלילה; וכמה מחקר נדרש לטובת הסרט.
וגם – מה ההבדל בין ליצור קולנוע בארצות הברית לליצור קולנוע בארץ, מהיכן המשיכה לדמויות נשיות בלתי קונבנציונליות, והאם כל זה שווה את ההשכמות לצילומים בארבע בבוקר (במינוס 17 מעלות).
3/4/2022 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 68: יערה זקס
עם למעלה מ־150 אמנים; 30 אלף מבקרים (לא כולל כמה אלפים שלא הצליחו להיכנס); ועד שלוש וחצי שעות של עמידה בתור - מוזיאון הפופ־אפ בתל אביב הצליח לשמור גם בפעם השלישית על מעמדו כאחד מאירועי האמנות המתוקשרים של השנה.האוצרת יערה זקס מסבירה את התופעה (״ברוכים הבאים ל־2022. אין שום פסול באמנות להמונים, באירוע שנותן במה לאמנים שלא עונים לסטנדרטים הישנים, שהוא אנטי תזה למה שקורה היום במוזיאונים. אני זוכרת שהייתי הולכת לתערוכות והייתי מרגישה קצת טיפשה. פה אתה נכנס לתערוכה ומרגיש משהו, אתה לא צריך להיות מומחה״); על הביקורת שמושמעת נגד אמנות שכל תפקידה לכאורה הוא להצטלם יפה ולעלות לאינסטגרם (״הייתי שמחה אם היו מורידים קצת את הטלפונים ולא מצלמים כל פיפס בכל הבניין, אבל אנחנו חיים בעולם שהכל בו מתוקשר בתמונות, וככה אנשים משתפים את החיים שלהם״); ועל המקום היחיד שבו היא הייתה עומדת בתור גם 11 שעות (״בסוף זה לא או או, זה גם וגם״).
28/3/2022 • 0 minutos, 1 segundo
פרק 67: ענבל פינטו
בשנתיים האחרונות היא הספיקה לביים, לעצב את התלבושות ולעשות את הכוריאוגרפיה לאופרה פליאצ׳י; לשתף פעולה עם אתגר קרת ב״בחוץ״, סרט קצר שצולם בטוקיו ובתל אביב בעיצומה של מגיפה עולמית ומתאר את היום שאחרי הסגר; וליצור את ״החדר״, הפקת מקור של מרכז סוזן דלל, שבמהלכה זהותם של חפצים, מצבים ואנשים הופכת לנזילה.ענבל פינטו על הדרך שעברה מאז שהקימה ב־1992 את להקת המחול שנושאת את שמה (״לפני 30 שנה יצרתי ממקום פחות מודע. היום אני מזהה את עצמי, את השפה שלי. ועדיין, בתוך המרחב הזה אני מנסה לגלות חוויה תנועתית שלא הכרתי. איפה אני יכולה לשכלל את המנעד״); על העיסוק הבלתי פוסק בגוף (״כשאני מביימת אופרה או כשאני עושה קרמיקה זה תמיד דרך הגוף. במחול אני מתעסקת במגבלות; מגבלה מייצרת אצלי עניין״); והכניסה של תחומים נוספים ליצירה כמו אנימציה, תלבושות ועוד (״לאורך כל תהליך היצירה אני מציירת. התלבושות והתפאורה הם לא משהו שמתהווה מעל משהו קיים. זה קורה במקביל ונובע ממני״).
20/3/2022 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 66: רענן שטרן
מסטודיו של אמנית בגודל 15 מ״ר ועד לתכנון 10 מבנים בשכונת התקווה בתל אביב, האדריכל רענן שטרן (סטודיו RUST) מספר על האתגר בהתחדשות עירונית (״והאמונה באדריכלות שמפוסלת סביב בן האדם ולא להפך״); על הרצון לייצר אדריכלות צנועה (״שאפשר להמשיך לתפעל אותה מבלי לשלם למנקה זכוכיות בסנפלינג״); ועל המורכבות של עבודה עם לקוחות ותכנון בית לאנשים שיגורו בו (״כשאני רואה הודעה מלקוח בשש וחצי בבוקר אני יודע שהוא לא ישן בגללי. זו מעמסה מאוד רצינית על הלב: האם הסברתי מספיק. אולי דחפתי יותר מדי. אולי זה לא כלכלי. ואני יודע שלא תמיד אני צודק״).
13/3/2022 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 65: אלישע אברז׳ל
אלישע אברז׳ל מספר על הדרך מאז שסיים את הלימודים במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר ב־2014; על החיבור בין הטכנולוגי והעכשווי לבין המסורתי, החמים והרומנטי (״שיוצר את המשהו החדשני״); על האישה היחידה שהצליחה *באמת* ללמד אותו עיצוב אופנה (״ד״ר מיכל פופובסקי. דרכה הצלחתי להכיר המון דברים״); על הסיבה שבגללה הוא לא מעצב בגדי גברים; ועל אורך הרוח שנדרש כדי להתנהל בעולם האופנה, בניגוד לבגדים שמיוצרים בייצור המוני ונמכרים ברשתות (״אופנה, במיוחד היום, היא לא בהכרח בגדים. זה משהו שיש בו הלך רוח, סגנון, הוויה. היא חלק מתרבות. אתה לא יכול לנתק אופנה מקולנוע, ממוזיקה, מסלבריטיז, מהרחוב״).
6/3/2022 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 64: איל זקין
הוא עיצב לבית אריאלה לפחות 50 לוגואים שהלכו לפח, עד שהמילה פתוח הפכה לפתווווווווווווח (״מבלי לוותר על הספרים או על העברית״); ומנסה להבין מה אפשר לקחת מעבודה עם גופי תרבות לביטוח לאומי, מס הכנסה והמשטרה (״איך אני מגיע לקהל רחב יותר, יוצא מתל אביב, מגיע לחברים של ההורים שלי, דווקא בכלים של עיצוב, אמנות ותקשורת חזותית. לפעמים אני מוצא תשובות ולפעמים אני נשאר עם סימן שאלה גדול״).איל זקין על האתגר בלאצור את תערוכת הבוגרים של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, ושכולם ייצאו ממנה מרוצים (הסטודנטים, המוסד והקהל); למה הוא לא אוהב לעצב סטוריז; והשאיפה להגיע למיצוי של רגע בזמן, אבל גם לדבר על נצח (״כשהייתי סטודנט עלו אצלי כל הזמן שאלות למה אני לא מעצב יותר טרנדי. מגניב. בשנים האחרונות הגעתי למקום טוב יותר שאני מקבל את המערכתיות שבי, ואז החיבור עם מקומות כמו מוזיואן תל אביב או בית אריאלה מייצרים שפה מעניינת שלא מנסה להגיד ׳הי, בואו לבלוק׳. וזה בסדר. יש מעצבים מעולים שיעצבו לבלוק, ואני, ממש מתאים לי לעצב לבית אריאלה״).
27/2/2022 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 63: דורין פרנקפורט
בגיל 70, אחרי למעלה מארבעה עשורים של פעילות בשדה האופנה, ותוך כדי שהיא עובדת על ספר (!) ותערוכה (!), היא עדיין חושבת שהעובדה שהיא מוכרת את הבגדים שהיא מעצבת ״זה נס שמתרחש כל יום״; ובמהלך הקורונה היא הבינה שהיא יכולה לבחור לעשות רק את מה שהיא אוהבת, וגילתה שיש לה יכולות של ״רשת, טקסטים, אינטרנט, מיתוג, פרסום, IT. אני איש ה־IT של המפעל״.
דורין פרנקפורט על העיסוק רב השנים בנושאים חברתיים כמו שוויון זכויות, מגדר ומיחזור (״דברים שכבר אז הרגישו לי נכון והיום יש להם שמות. אני יודעת שאני לא מידתית בשום דרך. אין לי טאקט בשקל. ומצד שני מאמינה בהכלה ובהקשבה״); על עיצוב בקונטקסט של תרבות ומקומיות (״ההשראות הן תמיד הסיפור של הארץ. אלה בגדים שמספרים את הסיפור של הארץ ושנועדו לישראל״); ועל הזכרונות שתמיד יהיו קשורים במה לבשנו ולא במה שהיה תלוי על הקיר (״תמיד נזכור מה מה לבשנו. כשלבוש הוא כל כך חשוב, הוא לא רק כסות ולא רק טרנד; הוא חלק מאיתנו והוא מספר סיפור״).
21/2/2022 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 62: אביב גרינברג
ב״קולוריזם״, פרויקט הגמר מ־2017 בבית הספר לאמנות רב־תחומית בשנקר, הוא הציג מיצב שכלל בין השאר מבחנות, צינורות ומיכלים שקופים, שיצרו קשת צבעונית מנוזלי ניקוי וחיטוי. מאז, צבעי הניאון המפתים, הריחניים ומלאי הכימיקלים, הפכו לסימן ההכר שלו, לאחר שהציג אותם, בין השאר, במיצב בכניסה לחממת האמנים של יריד צבע טרי, בזומו קריית ים ובמשרדי פייסבוק בתל אביב.
אביב גרינברג על החיבור לצבע וההשראה שקיבל משירות החובה במשטרה הצבאית; על העבודה העכשווית עם שאריות מוצריהפלסטיק שהוא מוצא במפעלים; על שיתופי הפעולה המסחריים והשימוש ברשתות החברתיות לקידום האמנות; ועל החזרה לציורוהקשיים של אמן צעיר להשתלב בסצינה המקומית.
14/2/2022 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 61: אורן פישר
הוא רקד בסניף ביטוח לאומי, צייר ציור קיר ענקי לגרינפיס בקריית המלאכה, שרף עבודות אמנות בכיכר המדינה, זכה בפרס הפטיש בחממת האמנים של יריד צבע טרי והציג תערוכת יחיד (״נשמות״) בגלריה סותבי׳ס שזכתה להצלחה מסחררת, אבל מה שמעסיק אותו בשבועות האחרונים הוא הממים (memes) שזוכים להצלחה מפתיעה בעמוד האינסטגרם שלו כמו ״ספה נפתחת״ (״זה בדיחות קרש ברמה הכי נמוכה. אחרי כל הדברים הרציניים וה־yo yo תראו אותי׳, רציתי להתעסק בשטויות שתמיד אהבתי. אני פשוט נהנה מזה״).
אורן פישר על מכלול המדיומים שבהם הוא פועל (״המדיום הוא לא פקטור בשום צורה, הכל תלוי איך אני קם בבוקר״); על הנפש שמחולקת לשתיים (״מצד אחד אני אדם נורא ריאלי ופרקטי, איש משפחה חמוד. הצד השני, היצירתי, האימפולסיבי, הוא זה שחי את הרגע. זה קשה, לא קל להיות אני...״); ועל הכובע שעיצב למסך הלבן, ושמי שרצה אחד משלו היה לא אחר מקניה ווסט.
6/2/2022 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 60: מרב סלומון
במשך 11 שנים היא עמדה בראש מסלול איור במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, תפקיד שהקנה לה השפעה מכרעת על התפתחות סצינת האיור המקומית; לפני חמש שנים היא פתחה את Salomon & Daughters, הוצאת ספרים שמתמקדת בספרות חזותית למבוגרים - ספרות שלדימוי יש את החלק הארי ביצירה הספרותית; ואם זה לא מספיק - בנוסף למו״לות, להוראה וליצירה האישית, היא מכהנת גם כראש המרכז להוראת אמנות ועיצוב בבצלאל.
מרב סלומון על ההחלטה להקים הוצאת ספרים פיזיים בעידן הדיגיטלי (״זו לא תחרות. אין מנצח. התרבות מרוויחה שיש גם וגם״); על ההכרח ליזום בשביל להגשים חלומות (״הבנתי שאם אני אגיד את זה מספיק פעמים באופן משכנע אז העולם יאמין לי, וזה יותר קל ממה שזה נראה״); על ההגדרה של איור ועל הכניסה שלו לחלל המוזיאלי (״יש שני סוגי ביקורים של איור במוזיאון: או שהוא מבקר כתייר זמני - הוא בא מעולם האיור ומתארח במוזיאון באופן זמני - או שהוא מתאזרח במוזיאון והופך להיות עוד מדיום אמנותי שיש לו את כל הזכויות, ואז פחות עולות השאלות ביחס לאיור ויותר שאלות של תוכן״).
30/1/2022 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 59: אור רוזנבלום
אחרי לימודי תולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב, ושלוש שנים בפריז שבמהלכן למד בתכנית לתואר שני במחקר אופנה בשלוחה המקומית של פארסונס האמריקאית, הוא חזר לתל אביב כדי לנהל את FEIN 3, בית לאמנויות, אופנה ועיצוב בלב שכונת נווה שאנן; ובמשך חצי השנה שבה פעל המקום, עד שזה נכנס לשיפוצים, הוא הצליח להפוך אותו לאחד מחללי האמנות המסקרנים בעיר, עם תערוכת פתיחה יוצאת דופן שאצרה קבוצת פאונטיין ותערוכות יחיד של נועה קלגסבלד ונעמי סימן טוב (״זה אולי ישמע מוזר אבל אני חושב שנווה שאנן מאוד מזכירה את פריז״). אור רוזנבלום, שמגדיר את עצמו כ״עורך בתחום האמנות והאופנה״, על התהליך הבלתי נמנע שלג׳נטריפיקציה, מולטי־דיסציפלינריות, הרצון לחשוף אמניות ואמנים צעירים לא קונבנציונליים (״שסביר להניח שלא תראה בשום מקום אחר״), ועל תערוכות האופנה שהיה רוצה לראות - וליזום- בחללי תצוגה מוזאליים או אלטרנטיביים מקומיים.
23/1/2022 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 58: ג׳ייסון דנינו הולט
חשבון האינסטגרם שלו נמחק עקב ״עודף תשוקה ויצר״; תערוכת היחיד שלו, Monogamy Kiils, הייתה תערוכה שהיא חנות שהיא השקת מותג שהיא סלון (״יש לי סלון נורא יפה אבל אני לא מארח אף אחד״); וספר הפרוזה שהוציא לאור בימים אלו, ״צילום מסך״, מספר את סיפורו של ילד, נער מתבגר וגבר צעיר ללא שם, מסע התבגרות שהוא סיפור חניכה מינית שהיא גם חלום בלהות (״אסוציאטיבי, נרקוטי, ספק אמיתי ספק מדומיין״).ג׳ייסון דנינו הולט על העיסוק במדיומים רבים (״האוצר בר ירושלמי אמר לי שאני לא מונוגמי לאף מדיום. אני מצייר אבל אני לא צייר. הוצאתי ספר אבל אני לא סופר. אני מנהל תיאטרון אבל לא איש תיאטרון. אבל כן אמן״); על השאלה שהוא נשאל הכי הרבה על הספר - כמה ממנו אוטוביוגרפי (״ברמה הרגשית הוא וידוי לגמרי. האירועים, האנשים, הם בהשראה, ופה נכנס חזק המעשה הספרותי. אז כמובן שהחיים שלי שם אבל גם של הרבה אנשים אחרים וחיים מדומיינים); ועל האמונה שלכל אמן יש סיפור אחד בלבד בחיים שהוא חייב לספר, משהו שאין לו מילים, וכל חייו הוא ינסה להעניק לו מילים עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם (״בסוף יש לי נפש אחת קטנה ומיוסרת״).
16/1/2022 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 57: טניה כהן עוזיאלי
העיסוק האין־סופי בתורים בתערוכה של קוסאמה מעסיק את מנכ״לית מוזיאון תל אביב (״אפילו הסטודיו של קוסאמה אמר שהוא לא ראה דבר כזה בעולם״), אבל מה שמפתיע ומאכזב אותה יותר מכל הוא היעדר הדיבור על *האמנות* (״זו לא תערוכת הבלוקבאסטר שאני עושה כדי שהמוזיאון ישרוד. אני מרגישה בת מזל שאנחנו מציגים את התערוכה החשובה הזו במוזיאון תל אביב״).
טניה כהן עוזיאלי על הרגע בסגר שבו החליטה לתת אור ירוק, ולאשר את התערוכה שמתפרשת בכל המוזיאון (והעידוד שקיבלה מהתורים אצל ג׳ף קונס אחרי הסגר הראשון); על האמונה שגם בעידן המטאוורס המוזיאון לא שינה את תפקידו - לשמר ולהציג אמנות ולעורר שיח (״מה שהשתנה הוא הדרך שבה אנחנו פונים לקהל״); על שתי תערוכות המפתח שאצרה במוזיאון ישראל - שדרת בתי הכנסת (כחלק מפרויקט חידוש המוזיאון) וקיצור תולדות האנושות; ועל שנת ה־90 למוזיאון תל אביב, שמזמנת פעולות רפלקטיביות כמו חידוש אוסף הקבע של האמנות הישראלית או יוזמה של סרטי דוקו קצרים שעוסקים במוזיאון.
12/1/2022 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 56: יערה קידר
התערוכה של אלכסנדר מקווין במוזיאון המטרופוליטן שינתה את חייה (״הייתי בניו יורק ואחרי שעות שעמדתי בתור נכנסתי לתערוכה ואמרתי שמי שהעבודה שלו היא לעשות את התערוכות האלו, הוא הבן אדם הכי בר מזל בעולם״). שנה לאחר מכן כבר עברה לניו יורק לעשות תואר שני ב־NYU, ובמשך שנתיים עבדה במכון התלבושות של המט (״זה היה גן עדן עלי אדמות״).
עם למעלה מ־120 אלף מבקרים בתערוכה הנשף במוזיאון העיצוב חולון, והרצאות סולד אאוט בכל הארץ שבהן היא קושרת בין אופנה לאמנות, לעיצוב ולתרבות, יערה קידר אומרת ש״לא כל תערוכה צריכה את הוואוו־אפקט. זה תלוי בסיפור שהיא רוצה לספר״; מדגישה את החשיבות של רגש (״כשמשהו מרגש אותי אני מנסה לייצר בעזרתו חוויה משמעותית, וזה היופי של אופנה, היא יכולה לספר סיפור״); ועל החיבור שלה לעולם האופנה מהלימודים בשנקר, דרך העבודה בקסטרו ועד הכתיבה בבלוג, בעיתונות היומית ובמחקר לדוקטורט (״אופנה היא עולם ומלואו. דרכה אני מגיעה לכל דבר, מדיוויד בואי ועד להיסטוריה של הסינרים״)
25/12/2021 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 55: אלה רוטשילד
היא חולמת בחפצים (למרות שאין לה הרבה); מאמינה שתנועה היא שפה שאי אפשר להתחרות בה (״כשהגוף שלי זז אני מרגישה שאני חיה. שיש לי יכולת לחיות את החיים האלה״); וכששואלים אותה מה היא עושה ״יש דממה. ואז אני אומרת שאני אוהבת לספר סיפורים״).
אלה רוטשילד על Summer Snow, העבודה שיצרה השנה ללהקת בת שבע (החפצים, הזיכרונות, השאיפות והאכזבות שמפעילים אותנו, כשאנחנו מנסים להיאחז בהם על קרקע לא יציבה); על מה זה להיות בן אדם שכל הזמן רוקד (״ההבנה של מה זה עושה לגוף ולתודעה שלך. איך אתה תופס כאב. זמן. עונג. אלה דברים נורא בסיסיים לחיים״), ועל היכולת של תנועה לשחרר דימוי גוף (״אתה יכולה לדבר על תחושה של מגע ולא על איך אני נראית במראה או איך הבגד זה יושב עלי״).
19/12/2021 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 54: שחר ליבנה
עם קולקציית תכשיטים לבלנסיאגה, פרויקטים שהוצגו במוזיאונים ברחבי העולם (כולל מוזיאון העיצוב בלונדון והקופר יואיט בניו יורק), ופרס מעצבת השנה 2020 של DEZEEN - שחר ליבנה (שפועלת באיינדהובן, הולנד) הופכת פלסטיק לאבנים יקרות וחלבונים לטקסטיל. ״המחקר הוא תמיד ההתחלה של הפרויקט, והחומר הוא המדיום שבעזרתו אני מייצגת אותו״.
13/12/2021 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 53: עודד עזר
כחייל צעיר הוא עיצב תפאורות ללהקת הנח״ל, את בחינות הקבלה למחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל עשה על מדים, ומאז כל מה שהוא עושה קשור לאותיות (בעיקר בעברית אבל לא רק), תוך שהוא מתייחס לאותיות כחומר פיזי וחושב על תרבות דרך טיפוגרפיה. ״אני מרחיב את ההגדרה של עיצוב אותיות ומייצר מודל של ישראליות קצת אחרת, מכילה יותר, שילוב של ישראלי ובינלאומי, עיצוב ואמנות, מסחרי ואקספרימנטלי, מזרח ומערב״.
עודד עזר על חדשנות בטיפוגרפיה (״האם אני יכול לדמיין את עצמי כמדען מטורף ולהתערב בדי.אן.איי של יצורים, בזרע האנושי, ולייצר מזה אותיות); על ההחלטה להקים לאחרונה מגזין תרבות מקוום שמוקדש לעיצוב ישראלי, ״ליוצרות וליוצרים שמתעסקים בתרבות ומחיים אותה בעשר אצבעותיהם״; ועל הפורמולה של העיצוב הישראלי, הפיוז׳ן שאין שני לו (״אנחנו מסתכלים רק לעבר אירופה, אבל אין לנו סיכוי לייצר משהו שלם אם אנחנו משתמשים רק בחצי ארגז הכלים שלנו. הפורמולה שמרכיבה את העיצוב הישראלי היא הרחבה גם מבחינה גיאוגרפית וגם מבחינת ציר הזמן. החתונה הזאת מאוד הספציפית למדינת ישראל. יש לנו את זה, זה שלנו״)
6/12/2021 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 52: עודד בן יהודה
לאחר עשור של כתיבה ב־xnet הוא הצטרף למוסף גלריה היומי של עיתון הארץ, וממשיך להיות אחד הקולות הבודדים בארץ שנותנים ביטוי לתחום התקשורת החזותית (״אני נוטה לחשוב שסיפורים שמסקרנים ומרגשים אותי יסקרנו וירגשו גם אנשים אחרים״). במקביל הוא פועל בכובעיו האחרים כמעצב, ממתג, יועץ, מרצה, חוקר ויוצר (ועוד ועוד) - וממשיך לשלב בין שתי האהבות שלו: עיצוב למילים.עודד בן יהודה על האתגר ״להציג זוויות אחרות לסיפורים מוכרים״ (ועל הכתבה שלו שעשתה הכי הרבה רעש - מיתוג הרוע וספר המותג הנאצי - שפירסם לקראת יום השואה); ועל החלק שהוא הכי אוהב בעבודתו - המחקר (״אני לא יודע להגדיר מחקר אבל מרגיש כמו בלש שמפצח קודים״).
29/11/2021 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 51: אורנה גרנות
כאוצרת משנה לאיור ספרי ילדים ומנהלת ספריית האיור באגף הנוער במוזיאון ישראל, היא מנהלת את אחת הספריות היחידות בעולם שהספרים בה מסודרים לא לפי שמות הסופרות והסופרים אלא לפי שמות המאיירות והמאיירים. בשבוע האיור היא אוצרת תערוכה במרכז אדמונד דה רוטשילד, ומפגישה את בכירי ומייסדי האיור הישראלי בן זמננו - אלונה פרנקל, אורה איתן, דני קרמן, יוסי אבולעפיה ומישל קישקה - עם עם מאיירות ומאיירים מבטיחים בראשית דרכם: עדן אופיר, אלי בבג׳נוב, טליה דריגס, וליה רוזנצוויג ועינב ויסמן.אורנה גרנות על איור כדיסציפלינה שמחברת בין גבוה לנמוך; על הוויכוחים עם הקולגות לגבי הגדרה של איור בתולדות האמנות (״הפיקצ׳רבוק מאפשר לטקסט ודימוי ללכת אחד עם השני ונגד השני. זה לא דבר של מה בכך״); ועל האיור הישראלי שמתאפיין בוורסטיליות גבוהה (״המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת לאיור הישראלי היא שהוא נורא דומה לאיור האיראני; וגם לאוסטרלי. יש משהו במדינות אי שכנראה מאפשר הרבה יותר נרטיביות אמנותית״).-שבוע האיור 2021: https://www.illustrationweek.co.il
22/11/2021 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 50: זאב אנגלמאיר
חגיגה כפולה: פרק ה־50 של תיק עבודות + שבוע האיור 2021-לאחר שעבד במשך שנים רבות כמאייר בתקשורת הארצית, ובמקביל פעל גם בזירה האלטרנטיבית, זאב אנגלמאיר עבר מהפך בעקבות התערוכה ״הארץ המובתחת״ שהתקיימה בבית העיר בתל אביב, ועבר מעיסוק בדו־ממד לעולמות הפרפורמנס והתלת־ממד. בשבוע האיור 2021 הוא מוסיף לשלל עיסוקיו את התואר אוצר, עם התערוכה ״אמא תחנה״ בהשתתפות בוגרות ובוגרים טריים של מסלול איור במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל (שבה הוא מרצה) - שהתחברו תחת השם קולקטיב תמ״א. התערוכה עוסקת בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב כמעין משולש ברמודה מקומי; מרחב שבו הגבול בין אגדות אורבניות לאמת מיטשטש.
״הפרפורמנס מבחינתי הוא לגמרי איור״, אומר אנגלמאיר על הממד ההרפתקני, העניין והריגוש שנובע מאיור: ״אלו סיטואציות איוריות שיכולתי לבצע אותן או לאייר אותן״; ומספר גם על העירום הלא פרובוקטיבי של שושקה, האלטר־אגו שלו, שהגיעה מהקיבוץ לעיר הגדולה לפני שנים רבות, ורק לאחרונה הוזמנה להרצות בפני רבנים וגניקולוגים (!).
-שבוע האיור 2021: https://www.illustrationweek.co.il
18/11/2021 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 49: טל צור
בשיתוף פעולה עם יריד צבע טרי 2021-כששולה מוזס פנתה אליה לשתף פעולה, היא לא ידעה שום דבר על סריגה או עסקים חברתיים (״חשבתי שזה של סבתות, מה מגניב בזה״). שבע שנים לאחר מכן, כמייסדת שותפה של IOTA היא עוסקת בשימור מלאכת יד ובעיצוב חברתי של טקסטיל לבית, ולעיתים גם אופנה בעבודת יד, על ידי נשים שלומדות לסרוג ובכך מקבלות אפשרות תעסוקתית.טל צור על איך נמנעים מניכוס תרבותי ומעצבים מוצר שלא נראה ״חברתי״ (״לא תראה אצלנו תמונות של פליטות סוריות סורגות. המוצר צריך לעמוד בפני עצמו, ואני מקווה שאם יגלו את הסיפור שעומד מאחוריו, אולי גם יתאהבו בו״); על ההבדל בין מותג עיצוב שיש לו ערך חברתי לבין עסק חברתי שמתעסק בעיצוב (״אני רוצה מוצרים מעולים, איכותיים ומגניבים שעומדים בזכות עצמם״); ועל ההבנה שהיום לומדים קראפט ביו־טיוב (״ולא מהאמהות שלהן או מהסבתות שלהן״).-יריד צבע טרי 2021 ממשיך באונליין!כאן אפשר להתרשם מהמציגים של היריד האחרון, ואפילו לרכוש יצירות של אמני החממה:https://catalog.freshpaint.co.il
16/11/2021 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 48: גיל ארליך
בשיתוף פעולה עם יריד צבע טרי 2021הוא בעל תואר ראשון בהנדסת תוכנה, שהמשיך לאחר מכן ללימודי תולדות האמנות, תקשורת חזותית ואוצרות, וכיום הוא מגדיר את עצמו כמהנדס עם תחביב שיצא מכלל שליטה (״יום אחד חזרתי הביתה וקלטתי ש־90 אחוז מהספרים בבית שלי הם ספרי אמנות, לא תכנות״). ביריד צבע טרי הוא הציג פרויקט NFT שצמח מתוך חווית הרווקות האישית שלו, כמי שמחפש זוגיות ואהבה בעולם האמיתי ובאפליקציות.גיל ארליך על הפתרון הטכנולוגי למה שהיה חסר באמנות הדיגיטלית (״החתימה שמעידה על המקור״); ועל חוסר הבהירות של האמנות הדיגיטלית בשלב זה (״אני לא מודאג, זה כמו האינטרנט בשנות ה־90 כשלא הבינו מה עושים עם זה, או פייסבוק בתחילת שנות ה־2000 כשאנשים שאלו ׳מה, אני אסתכל מה אנשים אוכלים׳. היום זה כמו אוויר, מובן מאליו״).-יריד צבע טרי 2021 ממשיך באונליין!כאן אפשר להתרשם מהמציגים של היריד האחרון, ואפילו לרכוש יצירות של אמני החממה:https://catalog.freshpaint.co.il
15/11/2021 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 47: מאור אהרון
בשיתוף פעולה עם יריד צבע טרי 2021-מאור אהרון רוקח חומרים, בונה מכונות, מעצב ויוצר אובייקטים ומוצרים ייחודיים המספרים את בריאתם בעזרת חומר, צבע, טקסטורה ופונקציה. בצבע טרי הוא הציג המשך רעיוני לפרויקט הגמר שלו מלפני שש שנים במחלקה לעיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון - פס יצור של איש אחד ומכונה, שילוב בין לואו־טק להיי־טק, בין יד של מעצב לכוח מכני - כחלק מההחלטה שלו לסטות מהמסלול לעבר עולם ההיי־טק, לכיוון העיצוב התעשייתי והתפר שבין עיצוב לאמנות.-יריד צבע טרי 2021 ממשיך באונליין!כאן אפשר להתרשם מהמציגים של היריד האחרון, ואפילו לרכוש יצירות של אמני החממה:https://catalog.freshpaint.co.il
14/11/2021 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 46: איתי זלאיט
בשיתוף פעולה עם יריד צבע טרי 2021-השאיפה לחופש הובילה את החיפוש ואת המחקר האמנותי של שלושת האמנים שאיתי זלאיט כינס לכבוד צבע טרי לתערוכה משותפת: חופש תנועה ומחשבה; החופש להשתנות לבחור ולטעות; החופש להיות. זלאיט, שהתפרסם בשנה האחרונה עם עבודות מחאה שהצליחו לפרוץ את הקוביה הלבנה ולהגיע למהדורות החדשות, עם הסעודה האחרונה (של הדמוקרטיה? של הנאשם בפלילים?) או גיבור ישראל, הציג ביריד פיסול, ציור וחפצי אמנות המהלכים על הסף בין האישי והפוליטי־ציבורי (״אם יושב לך משהו חזק בבטן, אני חושב שזה התפקיד שלך כאמן: להגיד אותו ולא רק לייצר דברים יפים שאנשים יקנו״).-יריד צבע טרי 2021 ממשיך באונליין!כאן אפשר להתרשם מהמציגים של היריד האחרון, ואפילו לרכוש יצירות של אמני החממה:https://catalog.freshpaint.co.il
13/11/2021 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 45: תמרה אפרת
בשיתוף פעולה עם יריד צבע טרי 2021-עבודותיה עוסקות בקשר בין קראפט לטכנולוגיות מתקדמות. הפרויקט שהציגה בעיצוב טרי - סדרה של כלי פורצלן שמבוססת על עיצוב אלגוריתמי, מחקר דיגיטלי ותוכנות מיפוי והדפסה תלת־ממדית - החל לפני שלוש שנים כשהציגה בתערוכה בברלין שציינה 100 שנים לבאוהאוס. תמרה אפרת על המעבר מעיצוב אופנה לחיבור בין קראפט, עיצוב וטכנולוגיה; על המשיכה לשילוב בין מסורת ועבודה ידנית לטכנולוגיות מתקדמות; ועל למה לעשות פשוט אם אפשר מסובך…-יריד צבע טרי 2021 ממשיך באונליין!כאן אפשר להתרשם מהמציגים של היריד האחרון, ואפילו לרכוש יצירות של אמני החממה:https://catalog.freshpaint.co.il
12/11/2021 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 44: שרי גולן
בשיתוף פעולה עם יריד צבע טרי 2021
-
היא מאמינה שבכל נקודה, בכל שלב ובכל גיל, יש דברים בסיסיים שאמנים לא יודעים (״רזידנסי, מהדורות, תמחורים, עבודה עם גלריות וכן הלאה״). והקימה את ״המשולש״ שמושתת על האמנים שמייצרים אמנות; על מתווכי האמנות (גלריסטים, עיתונאים, אוצרים); ועל הבסיס של הכל: הקהל (״אם אין קהל אין כלום. זה השילוש הקדוש״).
שרי גולן על הקורסים שהיא מעבירה במקביל ליצוג אמנים (״אני מרגיש שאין לי את הפריווילגיה לעסוק רק באמנות״); ועל המקום שהיא תופסת בסצינה המקומית (״אני לא פרווה. אולי בגלל שאני באה מקיבוץ יש לי קושי עם חברה סגורה וקונפורמיסטית, ולמרות התכנים שבהם עולם האמנות מתעסק, זה עולם מאוד קונפורמיסטי, חברה מאוד סגורה, ולכן תמיד חשוב לי להיות עם רגל אחת בפנים ורגל אחת בחוץ״).
-
יריד צבע טרי 2021 ממשיך באונליין!
כאן אפשר להתרשם מהמציגים של היריד האחרון, ואפילו לרכוש יצירות של אמני החממה:
https://catalog.freshpaint.co.il
11/11/2021 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 43: עומר פולק
בשיתוף פעולה עם יריד צבע טרי 2021
-
הוא חי ופועל בברלין; מתעניין בקשר שבין אדם, טבע וטכנולוגיה; ועובד הרבה עם חוש הריח (״למה לא לקחת את הריח בחשבון כבר בעיצוב הכי הארדקור, באוביקט הכי פשוט. ריח הוא כלי מדהים: הוא תמיד מתחבר לאמת, הוא תמיד מעבר למה שהעין יכולה לראות״).
עומר פולק על שימוש בכל החושים בתהליך היצירתי; על שיתוף הפעולה עם יריד צבע טרי, שהתחיל כרעיון לפרויקט שיעסוק בתנועה ובהגירה עם האחים קמפאנה בברזיל; ועל הרצון לחיות שנה בפפואה ניו גיני, בעקבות ביקור במקום לפני כעשר שנים, שהפך את משפחתו בארץ לשגרירה הלא רשמית בישראל של קהילה מקומית.
-
יריד צבע טרי 2021 ממשיך באונליין!
כאן אפשר להתרשם מהמציגים של היריד האחרון, ואפילו לרכוש יצירות של אמני החממה:
https://catalog.freshpaint.co.il
9/11/2021 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 42: זיו יעקובי
בשיתוף פעולה עם יריד צבע טרי 2021
-
בתחילת הדרך הוא חשב שיהיה מעצב רהיטים, אבל התגלגל לבסוף לעיצוב תערוכות מסחריות; כדור רביעי לכורכי ספרים מבולגריה, ריח הדבק טבוע בו מהילדות; ולמרות שלא התקבל ללימודי אדריכלות, החלום שלו זה לבנות גשר.
זיו יעקובי על הדרך מהניהול של תמוז תקשורת שיווקית להקמה (עם בת זוגו) של PULP, מותג מוצרי הנייר והאקססוריז לסביבת העבודה ולסביבה האישית; על החיבה לעטים ולעפרונות דווקא בעידן הדיגיטלי (״הכינוי שלי זה העיפרון, אני לא מתחיל סקיצה בלי העיפרון שלי מכתה ט׳, עדיין מאמין בקשר שבין העין ליד״); ועל מה קורה כשלקוח שלו אומר לו שהוא לא אוהב צהוב.
-
יריד צבע טרי 2021 ממשיך באונליין!
כאן אפשר להתרשם מהמציגים של היריד האחרון, ואפילו לרכוש יצירות של אמני החממה:
https://catalog.freshpaint.co.il
8/11/2021 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 41: מילי ברזילאי
בשיתוף פעולה עם יריד צבע טרי 2021 במוזיאון בת ים הוא פיסל בגירי פנדה צבעוניים, שהוא התיך ויצק, והתוצאה הדהדה את שירותו הצבאי שבו עסק במיפוי תרמי. בחממת האמנים העצמאיים ביריד הוא הציג 22 עננים אוטופיים, בפיסול בחימר רך על קופסאות עץ, בסדרה שהתגבשה במהלך הסגרים כשביקש להתנתק מהחוץ ולבנות מבפנים עולם רך וילדי שנמצא בשום מקום ושום זמן. מילי ברזילאי על העניין שהוא מוצא ביכולת לשנות דימויים שנחרטו לו בזיכרון; וביכולת של ציור ושל צבע לשנות את הדימוי (״צבע מבחינתי זה כוח טבע, פוטנציאל לשינוי. ושינוי זה חיים. צבע הוא חומר שאפשר לשחק איתו, לא לפחד ממנו, להיות אותנטי״). יריד צבע טרי 2021 ממשיך באונליין! כאן אפשר להתרשם מהמציגים של היריד האחרון, ואפילו לרכוש יצירות של אמני החממה: https://catalog.freshpaint.co.il
8/11/2021 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 40: איתמר שמשוני
בשיתוף פעולה עם יריד צבע טרי 2021 - בקיץ האחרון הוא הקים במוזיאון בת ים פרויקט קהילתי גדול בשם עיר מפעל, שבמסגרתו הקהל ביקר בפס הייצור של אמנות, שהורכבה מצעצועים משומשים והעניק להם חיים חדשים. במקביל הוא מרכז את המגמה לאמנות פלסטית בקמפוס אריסון לאמנויות בתל אביב, שמשתף פעולה עם היריד בפרויקט הגלויה הסודית. איתמר שמשוני על לחיות עם אמנות (״בלי זה הייתי משתגע סופית. צריך למצוא דרך מפלט או שביל בריחה״); על אנשים שקשה להם עם אמנות ושואלים ״למה זה אמנות״ (״אני הולך לדרך הפרקטית ואומר ׳עזוב הכל, בוא תעשה משהו עם הידיים שלך ואז תבין מה מרגיש זה שעשה את התמונה שאתה לא מבין׳״); ולמה הוא הפסיק (כמעט) לעבוד בשנים האחרונות עם גברים, ובמקום ״אחי זה לא עובד״ הוא מעדיף תמיד לשמוע מה בכל זאת אפשר לעשות. - יריד צבע טרי 2021 ממשיך באונליין! כאן אפשר להתרשם מהמציגים של היריד האחרון, ואפילו לרכוש יצירות של אמני החממה: https://catalog.freshpaint.co.il
7/11/2021 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 39: דניאלה מרוז
בשיתוף פעולה עם יריד צבע טרי 2021 - פרויקט הגמר שלה בתואר השני באמניוית היה סרט קצר שהציג אתלטים אולימפיים בתוך תלבושות גרוטסקיות וגיאומטריות בצורתן, במה שנדמה כמשחקים אולימפיים שיצאו מכלל שליטה; עבודה מקורית, רעננה, חצופה במידה ובעלת חוש הומור – מרכיבים לא שגורים באמנות המקומית ככלל ובפרויקטי גמר בפרט. דניאלה מרוז על המתח בין להיות אמנית וידאו לקולנוענית (״אכפת לי מה הקהל חושב, ועם זאת אני אוהבת את החופש ליצור מבלי לחשוב על איך עושים קולנוע ׳נכון׳״); על טכסי ימי זיכרון ומגמת מחול (״למה אני צריכה לרקוד בשביל שימחאו לי כפיים?״); ועל הקול יוצא הדופן בסצינה המקומית (״תמיד אמרו לי שאני עוף מוזר, לא משנה איפה הייתי, אבל למדתי לעשות מהלימון לימונדה. לגרום לאנשים להתעניין באמנות שלי״). - יריד צבע טרי 2021 ממשיך באונליין! כאן אפשר להתרשם מהמציגים של היריד האחרון, ואפילו לרכוש יצירות של אמני החממה: https://catalog.freshpaint.co.il
6/11/2021 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 38: גיל אלדור
בשיתוף פעולה עם יריד צבע טרי 2021 - בסגר הראשון בשנה שעברה, הוא רצה עוד חלון שיכניס אור לבית, אז הוא עיצב אוביקט מתכתי שמדמה חלון דקורטיבי עם מדף, שאפשר להניח עליו צמחים, והעלה את התמונה שלו לסטורי. התגובות הטובות שקיבל עודדו אותו לפתח את סדרת המדפים; שנה וחצי לאחר מכן הקולקציה הפכה ללהיט, תוך שהיא מצטרפת לספסלי הלנה ושולחנות ערבסק, ששואבים גם הם השראה מהאדריכלות המזרח תיכונית והקלאסית. גיל אלדור על ההשראה שקיבל בקורס של יגאל צלמונה בשנה השנייה ללימודי העיצוב התעשייתי בבצלאל, על ההתפתחות לעיסוק בחומרים חדשים כמו זכוכית, ועל המשמעות של להיות מעצב צעיר בסצינה המקומית. . - יריד צבע טרי 2021 ממשיך באונליין! כאן אפשר להתרשם מהמציגים של היריד האחרון, ואפילו לרכוש יצירות של אמני החממה: https://catalog.freshpaint.co.il
5/11/2021 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 37: עמית כנפי
בשיתוף פעולה עם יריד צבע טרי 2021 - בעבודות שלו מופיעים משפטים כמו Dear god you don’t exist but I love you, או My friend is djing in heaven and he put me on the guest list; והן מלוותבדרך כלל בהתזות ספריי ומאופיינות באופי ״raw, דארק ואקזיסצנטיאלי; אבל לא בהכרח״. כ״מילניאל שאוהב ללמוד באינטרנט הכל״, עמית כנפי מספר על המסלול האוטו־דידקטי שעבר בגיל צעיר, על התגובות מאוצרים וגלריסטים ששולחים אותו ללמוד מבלי להסתכל על תיק העבודות שלו, על בנק הטקסטים שמתגלגלים לו בראש כל הזמן, ותגובות הנאצה שהוא מקבל ברשתות החברתיות (״זה הדלק שלי להמשיך. אם יש משהו שאני נהנה ממנו זה לקבל תגובה כמו ׳בגיל 3 ציירתי יותר טוב ממך׳. זה עושה לי את היום״). - יריד צבע טרי 2021 ממשיך באונליין! כאן אפשר להתרשם מהמציגים של היריד האחרון, ואפילו לרכוש יצירות של אמני החממה: https://catalog.freshpaint.co.il
4/11/2021 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 36: דנה כהן
בשיתוף פעולה עם יריד צבע טרי 2021 בפרויקט הגמר שלה במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, היא פיתחה טכניקה שבמסגרתה היא גורסת סוודרים ישנים לכדי סיבים מונוכרומטיים, ומהם היא יוצרת חומר גלם לבד חדש, שמשמש אותה כמו ״צבעי שמן״ חדשים ליצירת מערכות לבוש ועבודות אמנות. בחממת האמנים היא הציגה ציורים שיצרה באמצעות טכניקה זו המתבססים על תור הזהב של הציור ההולנדי, מתוך רצון להביא את הטבע לקדמת הבמה. דנה כהן על כתבת השער בווג עם שירה האס, האופנה המהירה שנמאסה, הציורים מבדים ממוחזרים, ומקורות ההשראה של אביה החקלאי והשירות הצבאי כמפענחת תצלומי אוויר. יריד צבע טרי 2021 ממשיך באונליין! כאן אפשר להתרשם מהמציגים של היריד האחרון, ואפילו לרכוש יצירות של אמני החממה: https://catalog.freshpaint.co.il
3/11/2021 • 0 minutos
פרק 35: מיכל שמיר
בשיתוף פעולה עם יריד צבע טרי 2021ראש בית הספר לאמנות, חברה ותרבות במכללת ספיר מספרת על ההחלטה לפתוח בית ספר לאמנות בדרום הארץ ועל הוראת אמנות בבית הספר לרפואה בצפת; על אמנות פרפורמטיבית כחלק מקבוצת פרוטקטיב אדג׳ של גלריית שלוש; על תקרת הזכוכית של בוגרי אמנות צעירים, שהופכת לתקרת בטון כשמדובר ביוצרים בדרום; על החלום לפתוח רזידנסי כמו ארטפורט בדרום הארץ; ועל ההתנגדות הגורפת ל״אמנות טוטאלית״ (״אני מתחרפנת מזה. זו אמנות מנותקת, מנוכרת, שלא מחוברת לכלום ושום דבר. זה משהו נורא גברי, מודרניסטי, של פעם״).
24/10/2021 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 34: הילה שפיצר
בשיתוף פעולה עם יריד צבע טרי שיתקיים באצטדיון הוולודרום בתאריכים 21-26.10.21
בפרויקט בתים של זרים, שהציגה בחממת האמנים הצעירים של צבע טרי, היא יצרה קשר עם אנשים דרך רשתות חברתיות וביקשה להגיע אליהם הביתה כדי לצייר אותם ואת הבית שלהם. ״גרתי בבאר שבע, סיימתי את הלימודים בבצלאל ורציתי לבדוק איך אנשים אחרים שאני לא יודעת עליהם כלום חיים את החיים שלהם״.
רגע לפני שהיא מתחילה את התואר השני באמנויות בבצלאל, הילה שפיצר אומרת שבדיעבד היא הבינה שהיא הייתה צריכה לראות ״שאני בסדר, שלכל אחד יש את הדרך שלו ושהכל יהיה בסדר; ומספרת על הרצון שלה ״לשנות את הדרך שבה אנחנו מסתכלים על המציאות ולעזור לאנשים להכניס ציור לחיים שלהם. זה חשוב ומשפר את החיים שלהם״.
18/10/2021 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 33: אמון יריב
בשיתוף פעולה עם יריד צבע טרי שיתקיים באצטדיון הוולודרום בתאריכים 21-26.10.21 הוא זוכר את הביקור הראשון בסטודיו של פיליפ רנצר לפני 20 שנה, וכשנשאל בעבר איך התחיל לעבוד בגלריה – הבעלים של גלריה גורדון, שהחליף את אביו בניהול העסק המשפחתי ב־2005, ענה בחיוך ״שכחו אותי בחנות״. אמון יריב על המעבר מלעשות אמנות ליצוג אמנים; מרחוב בן יהודה לדרום העיר, ומחלל תצוגה אחד לתוספת של גן פסלים ולחלל תצוגה נוסף שהוא עתיד לפתוח בסוף השנה בירושלים; על המוטיבציה של הקהל לקנות אמנות, שבעבר הייתה (גם) תמיכה באמנים, בעוד שהיום לערך הכלכלי של העבודה יש משקל גדול יותר; ועל הנינוחות שהוא רוצה לתת למבקרים בגלריה (״חשוב לי שמי שרוצה להבין את מה שאני מציג, לא יצטרך דוקטורט באמנות. הקשר הרגשי הוא שחשוב״).
11/10/2021 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 32: טל בטיט
בשיתוף פעולה עם יריד צבע טרי שיתקיים באצטדיון הוולודרום בתאריכים 21-26.10.21 הדבר הראשון שאנשים עושים כשהם רואים עבודות של טל בטיט זה לחייך; הדבר השני זה להוציא את הטלפון ולצלם. וזה נכון מאז ״כלאיים״, פרויקט הגמר שלו מ־2017 במחלקה לעיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון, שעסק בניגודים, ובחיבור הלא שגרתי שלהם אחד עם השני. הפרויקט סימן את המנעד האמנותי שבו הוא פועל: בין האתני לסינתטי, בין המסורת לחדשנות ובין העיצוב לאמנות. מאז הספיק בטיט להציג עבודות בקני מידה שונים במוזיאונים ובירידים מסביב לעולם, כמו מוזיאון העיצוב חולון, הביאנלה לאומנויות ולעיצוב במוזיאון ארץ ישראל וצבע טרי, תוך שהוא חוקר אייקונים ומתמקד בעיקר במדיום הקרמי (״אני אוהב שהכל עובר תחת הידיים שלי, למרות שיש המון שברונות לב בקרמיקה״).
5/10/2021 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 31: רז שפירא
בשיתוף פעולה עם יריד צבע טרי שיתקיים באצטדיון הוולודרום בתאריכים 21-26.10.21 לצבע טרי הראשון היא הגיעה אחרי שהכריחה את הזוג שעשתה לילדיו בייביסיטר, לקחת אותה לתצוגה המקדימה של היריד. במהדורה השנייה כבר הייתה נציגה בחממת האמנים הצעירים - למרות (או בזכות) השיער כחול והקעקועים - וכיום היא משמשת כאוצרת המשנה של היריד, או כפי שהיא מתארת את התפקיד, ״האחראית על האמנות בצבע טרי״. רז שפירא על הדרך שעברה מהעבודה עם אדם יקותיאלי (know hope) וברוקן פינגאז ועד לשיחת הסיכום השנתית עם אמניות החממה; על הביקורת ״הארכאית והלא רלוונטית״ שמופנית לצד המסחרי של עולם האמנות (״אין מספיק גלגולי עיניים״); ועל הטעות בלנסות ולחשוב ״מה ימכור״.
30/9/2021 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 30: קובי קריגר
לאחר שסיים תואר ראשון בתולדות האמנות ובחשבונאות (״אני חושב שאני הסטודנט היחיד בתולדות אוניברסיטת תל אביב שיש לו כזה תואר״), קובי קריגר הלך ללמוד תואר שני בניהול אמנות בלוס אנג׳לס. במחקר שפרסם לאחרונה הוא בדק את הקשר בין הרכב אתני לרקע סוציו־אקונומי ולשכר הנמוך, שאופייני למשרות התחלתיות בעולם האמנות. כעת הוא מבקש להכניס לעולם הזה מושגים של צדק חברתי (״חוסר הצדק החברתי שמוסדות תרבות ואמנות מעודדים, מאפשרים ומנציחים - זה גם לא נכון מבחינה אתית וזה גם לא מקצועי״).
24/8/2021 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 29: גיא חביב
במשך 14 שנה עובד גיא חביב בסניף הישראלי של סוכנות העיצוב והייעוץ Designit, חברה בינלאומית שהוקמה בדנמרק לפני 30 שנה, ושבין לקוחותיה אפשר למצוא מנעד רחב של חברות, החל מפפר, יס ואל על המקומיות, ועד ללופטהנזה, לגו ואל־ג׳י הבינלאומיות. בתפקידו כ־Executive Design Director הוא מרגיש שעליו ללהטט בין המשימות והפרויקטים השונים כמו די־ג׳יי, שמנסה לשים את האמביציה שלו (ושל החברה) במקום הנכון; כמרצה במחלקה לתקשורת חזותית הוא מפתח בימים אלו את תחום הקריאייטיב־טכנולוג׳י; ובסוף בסוף הוא תמיד חוזר לעיצוב הגרפי, ליסודות - ״למתח בין המתכנת והמפתח שבו לבין העיצוב והצד החזותי״.
17/8/2021 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 28: אילה צרפתי
בין אם מדובר במיצב תאורה גדול הכולל טכנולוגיה מורכבת או בסדרת רהיטים מלבד ידני, יצירות לגלריות ולמוזיאונים או עבודות מוזמנות לבתים פרטיים, האוביקטים של אילה צרפתי נמצאים על קו התפר בין מלאכה, אמנות ועיצוב, ומה שמאפיין אותם הוא קודם כל התחושה האנושית והעבודה הידנית הרבה שהושקעה בהם. זו הסיבה שלפני ״אמנית״ או ״מעצבת״ היא אוהבת לכנות את עצמה כ״פועלת״: ״אני כל בוקר יורדת לסטודיו ומייצרת את העבודות: אוביקטים לחללים אנושיים, לסביבות פנים, שמשרים תחושה על החדר שבו הם נמצאים״.
10/8/2021 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 27: עינת צרפתי
עינת צרפתי מעדיפה להגדיר את עצמה כמאיירת שמספרת סיפורים, ולא כמאיירת וסופרת, למרות שכבר הוציאה לאור אר בעה ספרי ילדים שתורגמו ל־20 שפות ומכרו עשרות אלפי עותקים ברחבי העולם. את ההבדל בין הסיפורים שמספרים מאיירים לסיפורים שמספרים ״כותבים״, היא מסבירה ב״רווח האיורי״: ״סיפורים של מאיירים יהיו שונים במקום שהם משאירים לאיורים לדבר; הם נותנים לאיור לספר את הסיפור״.
3/8/2021 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 26: רקפת כנען
היא החלה את הלימודים במחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל, אולם כעבור שנתיים עברה לניו יורק וסיימה במחלקה לאמנות בקופר יוניון. מאז, רקפת כנען מחלקת את זמנה בין שדות שונים של יצירה, הוראה ומחקר: אמנות, עיצוב, איור, קראפט ועוד. ב־2014 הציגה כנען - בתערוכת יחיד בגלריה פריסקופ - סדרת עבודות בטכניקות ליבוד קלאסיות ומודרניות, שסיפרו סיפור ״עם ובלי כנפיים״. לפני ארבע שנים היא הקימה את קבוצת חילוף חומרים - המורכבת מ־12 מעצבים, יוצרים ומרצים לעיצוב - כתגובה למשבר הסביבתי, ובכוונה לערער ולחשוב מחדש את סט הערכים והאמונות החברתיות־תרבותיות שמתוות את דרכנו בעולם. בחממת הביאנלה לאומנויות לעיצוב 2020 במוזיאון ארץ ישראל הציגה הקבוצה תערוכה, שמסכמת את הניסיון שלה עד כה לא רק לעסוק ברעיונות אקולוגיים, אלא גם לעשות זאת באופן אקולוגי.
27/7/2021 • 0 minutos
פרק 25: יעל שנברגר
למרות שהיא מעולם לא למדה עיצוב אופנה (אלא תולדות האמנות וספרות עברית), ושלדבריה רק ״הייתה שם במקרה״, זה לא הפריע לה להיענות ב־2016 להצעה של שחר סגל להקים ביחד את אתא, מחדש. וגם היום, חמש שנים לאחר מכן, הדבר שהכי קשה לה לעשות זה בגדים (״יש לי התנגדות פנימית לצורך לחדש. אנחנו חיים בלוחות זמנים מומצאים, אין כזה דבר יותר עונות בטבע, אז למה אני צריכה לחיות לפי עונות? ומה זה קולקציות? קולקציה היא הארון שלך״). יעל שנברגר על מילים שהיא לא אוהבת כמו שת״פ (״מילה מכובסת)״, על־זמני (״אין כזה דבר״) או שורטס (״באתא עושים מכנסיים קצרים. לא שורטס״); על המלכודת של לאהוב מאוד את ההיסטוריה של אתא, אבל לא להתאהב בה יתר על המידה (״להתאהב, כמו שאנחנו יודעים, זה עול״), ועל השאיפה ״הלא צנועה״ להחזיר ערך לבגד בעולם של שפע (״לנסות להפוך את הבגדים בחזרה לידידים לזמן ממושך. להגיד שזה בסדר אם תלבש אותו בשנה הבאה. להוציא מהשיח את האין ואאוט״).
20/7/2021 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 24: ליאור ימין
תשע שנים לאחר שפתח את הסניף הראשון של אסופה על טהרת העיצוב הישראלי, ״בלי שום ניסיון, שום הכנה, שום ליווי״, ליאור ימין פותח סניף נוסף ברח׳ דיזנגוף בתל אביב. ״כשפתחתי את אסופה אמא שלי באה ממש בימים הראשונים ואמרה ׳וואו, יפה, נחמד והכל, אבל אין לי מה לקנות פה׳. בחנות ספרים אתה קונה ספרים, בחנות תקליטים אתה קונה תקליטים. מה קונים בחנות עיצוב? דברים שימושיים? ליופי? למטבח?״. תשע שנים לאחר מכן הוא מספר על האתגר בלהיות נאמן לקונספט, ומסביר את ההבדל בין לוקיישן לדסטיניישן, מה צריך לעשות כדי למכור, מה הקטגוריה הכי נמכרת, ולמה הוא לא חושב שהוא מנצל את המעצבים.
13/7/2021 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 23: יונתן טל
הוא הגיע מרחובות ללוס אנג׳לס כדי ללמוד אנימציה ב־Calarts, בית הספר לאמנויות שהקים וולט דיסני, וחודש לאחר שסיים את הלימודים יונתן טל מצא את עצמו מגשים חלום נוסף, כשהחל לעבוד במחלקת הפיתוח לסדרות הטלויזיה של דיסני. כעבור שנתיים יצא לדרך עצמאית (״הרגשתי שאני נמצא בכלוב של זהב, שעובד כמו מכונה משומנת, אבל זה לא מי שאני״), ומאז הספיק לביים סרט אנימציה קצר בטכנולוגית VR, ואת הפרסומת של סודה סטרים לרגל חודש הגאווה עם השחקנית האמריקאית לברן קוקס (״אם יש פרויקט שבמהלך הפיתוח שלו אין רגע שאני קצת מזיל דמעה, שמציף אותי, זה לא מעניין אותי. אני יודע שזה לא חשוב לי מספיק״).
6/7/2021 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 22: ענבל הופמן
עברו חמש שנים בין הרגע שבו ענבל הופמן העזה להגיד שהיא אמנית, לבין הרגע שבו עברה מעולמות האיור, האופנה והעיצוב לעולם האמנות, ועד היום יש לה בעיה להגיד שהיא אמנית (״במיוחד אחרי השנה האחרונה של הקורונה שבה הייתי עקרת בית, אמא, טבחית ומורה של כיתה ד׳״). היא מאמינה שלימודי התקשורת החזותית לתואר הראשון נשארו חוויה מכוננת לאופן שבו היא עושה וחושבת על אמנות (״זה גם איך הצופה קורא את העבודה, ולא רק איך הצופה רואה אותה״), כשאחד הדברים שמעסיקים אותה הוא איך עושים אמנות ״לא רכישה״ שאפשר להסתכל עליה, ושכמו מוזיקה היא בסוף מתפרקת ולא נשאר ממנה כלום.
29/6/2021 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 21: עמית טריינין
בין אם מדובר בפרויקט הגמר בבצלאל שבו ברא מדינה דמיונית שהתבססה על אירוויזיון, כדורגל וכישוף; קליפ לברי סחרוף עם אלפי מדבקות בשחור־לבן; 500 מזרוני יוגה מאוירים בכיכר רבין ביום הכי ארוך בשנה; או ספר ילדים שכל דמות אויירה בו בנפרד בתקופה של למעלה משנה - המאייר עמית טריינין מתמיד בעבודה קשה וסיזיפית בפרויקטים שלו. (״נולדתי בקיבוץ, הדי־אן־איי של תנועת העבודה נטבע בי מגיל צעיר, את העבודה הקשה צריך לראות״). וגם עכשיו, כשהוא ״בונה את כל הסלט הזה בפוטושופ״, לפני שהוא מתחיל פרויקט הוא קונה מכחול חדש ועדיין מתרגש לפני המגע הראשון של המכחול בדף.
22/6/2021 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 20: לירון שוורץ גילת
כסמנכ״לית העיצוב של רשת טולמנ׳ס, היא מובילה את כל מהלכי הרשת שקשורים לעיצוב: אולמות תצוגה, קניינות, קשר עם ספקים ועוד; לסבא שלה הייתה נגרייה בקריית אתא, ועד היום היא זוכרת את הריח של הנסורת והצבע; והפעם הראשונה שביקרה בשבוע העיצוב של מילאנו הייתה בגיל 18, לפני שהתגייסה (״אני זוכרת שנשמטה לי הלסת ביום האחרון״). לירון שוורץ גילת על הקהל הישראלי (״זה פחות ׳טעם ישראלי׳ ויותר איך אנחנו חיים בארץ: משפחות גדולות שמארחות הרבה. תמיד מתקשרים אלי מאיטליה על מטבח גדול ושואלים מי גר בבית הזה, כשמבחינתי זה עוד בית״); על השפעת הקורונה על הרגלי הקניה של הקהל המקומי (״אנשים קנו הכל. אם לפני שנתיים היו אומרים לי שיקנו סלון שלם אונליין, אני לא בטוחה שהייתי מאמינה, אבל היום זה קורה״); ועל הכניסה של חברות ומעצבים חדשים לרשת (״אני מתחברת לסיפורים: כשאני רואה ספה אני לא רואה רק את הבד, את הגודל או אם היא נוחה או לא. אני רואה מי המעצב, מי היצרן, מי נמצא מאחוריה״).
15/6/2021 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 19: דן הנדל
התערוכה הראשונה שאצר עסקה ביערות של קנדה, ולאחריה הספיק להיות אוצר המחלקה לאדריכלות ועיצוב במוזיאון ישראל, וחבר בצוות האוצרים של הביתן הישראלי בביאנלה לאדריכלות בוונציה בשנת 2012; הוא מאמין שאין הבדל רב בחשיבה בין עיצוב נוף לעיצוב בניין או לעיצוב פנים, ובשנים האחרונות נוח לו עם טייטל האדל״ש - ״אדריכל לשעבר״ (״אדריכלות דורשת סוג מאוד מסוים של אובססיה: זה מקצוע לא פשוט, ודאי בישראל, יש המון חלקים מייסרים במקצוע״). האדריכל דן הנדל על השפעת הקורונה על עולם העיצוב (״זה רגע מעניין לעיצוב פנים: איך דברים נראים מבעד לעדשת המצלמה״); ועל המאבק המתמיד להיות תקשורתי, בהוראה במחלקה לעיצוב פנים מבנה וסביבה בשנקר, בתערוכות שהוא אוצר, ובטורי הביקורת שהוא מפרסם במוסף גלריה שישי של עיתון הארץ (״אדריכלות היא ממש לא משהו אליטיסטי ליודעי חן בלבד. בוא נחשוב על ביקורת אדריכלות כמו על ביקורת מסעדות: בסופו של דבר אדריכלים אולי יקראו את הטור אבל אדריכלות היא מדיום פופוליסטי. כולנו משתמשים בבניינים״).
8/6/2021 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 18: גדי עמית
הוא מכנה את עצמו כ״מעצב טכנולוגיה״, וכשזכה ב־2013 בפרס העיצוב הלאומי של ארצות הברית, מישל אובמה ציטטה בטקס שנערך בבית הלבן את האני מאמין של סוכנות העיצוב שהקים בשנת 2000, ניו דיל דיזיין (NewDealDesign); באותה סיטואציה הוא אף מצא את עצמו מבקש ממנה שלא תוציא את הפיטביט שלה מהחזייה (״היא אמרה ׳יש לי את זה בדיוק פה׳ ואני מיד שברתי את כללי הפרוטוקול ואמרתי ׳בבקשה אל תוציאי את זה׳״). גדי עמית על השינוי שעבר עולם העיצוב ב־20 השנים האחרונות; על החשיבות של יופי (״יופי הוא משהו אבסולוטי שנשפט באופן אינטואיטיבי. הוא משרת תפקיד חשוב בהבנת המהות של האוביקט, למה הוא נועד והאם הוא אוביקט טוב או רע״); על ההשפעה של המזג הים תיכוני (״אני שייך לכנופיה החמה, אני אוהב קקופוניה. יש לי בעיה עם הטרנדים המינימליסטיים שבאים מהצפון״); ועל האתגר לעצב רובוט שהשכנה מלמטה תאהב ולא תתקשר למשטרה כשהיא נתקלת בו ברחוב (״האתגר הוא ליצור מוצר שיש לאנשים מספיק אהבה אליו, שלא ירצו לזרוק אותו כל כך מהר״).
1/6/2021 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 17: רונית כפיר
אחרי קריירה עניפה של קריינות ועיצוב פנים, בשנים האחרונות היא מלמדת - בעיקר עצמאיות - תקשורת אסרטיבית עם לקוחות (״אני עוזרת לנשים להרוויח יותר, מעלה את התל״ג של ישראל...״); ובתום ההרצאה הראשונה שלה - שכתבה ביומיים, ועיצבה ביומיים - הרגישה שמצאה את התדר שלה (״אש בשדה קוצים לא מתחיל לתאר את מה שקרה שם. הרגשתי שמישהו לוקח את כל הפיידרים שלי ומרים אותם לפול ווליום״). רונית כפיר על הברקת הקופי של חייה - מלא נעים לי לנעים מאוד (״אתה לא יכול להגיד אני אמן, אני לא איש מכירות. אם אתה רוצה למכור תצטרך ללמוד להיות איש מכירות״); למה היא לא נותנת הנחות (״גם בי יש את המקום הזה של לבוא לקראת. להתחשב. אבל מי שלא מבינה או מבין את המשמעות של הקורס שלי עבורו, זה לא מישהו שאני רוצה בקורס שלי״); והטריגר שגרם לה לעבור מעיצוב להרצאות (״לא יכול להיות שתעבדו כל כך קשה ותקבלו כל כך מעט״).
25/5/2021 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 16: כרם נאטור
שלושה ימים לפני שהגיש את פרויקט הגמר בתואר השני באמנויות בבצלאל, הוא התקשר באמצע הלילה למד״א שיעזרו לו לצאת מהתקיעות שלו כאמן (״אני צריך עזרה, אני מרגיש תקוע, תבואו לעזור לי. אני מרגיש שיש משהו תקוע בתוכי שלא יכול לצאת החוצה״). הוא אוהב להגדיר את עצמו כאמן וידאו, כשגם ברישומים הדיגיטליים שלו ההתחלה היא תמיד דימוי זז (״קולנוע הוא לא אוביקט, אתה לא מחזיק אותו ביד. הוא כמו מים: אתה זוכר את החוויה ומה שנשאר אצלך הוא לא הדי.וי.די שאתה מחזיק ביד״). כרם נאטור, שנבחר השנה על ידי מגזין פורבס לרשימת 30 מתחת לגיל 30, על השימוש בחוש הומור (״אני לא בדרן אבל לבדר זה חלק חשוב ומהותי ביצירה שלי. אפשר לצחוק על המוות. עליך. על הפדיחות שלך״), על האמונה באקראיות ועל החשיבות באיזון בין המוח ללב (״יש משהו גדול מאיתנו. לא תמיד ידעתי לשים לב לזה אבל חשוב לי להצליח להאמין במשהו גדול יותר, במה שאני לא יודע, בכוח של אהבה״).
18/5/2021 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 15: רועי דרהי
חודשיים לאחר שסיים את הלימודים במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר ב־2016, הוא מצא את עצמו בשטוקהולם עובד ב־H&M, וכיום הוא חלק מצוות מעצבי הביגוד המחויט לבני נוער (עד גיל 18). במקביל הוא מפתח בלילות את מותג האופנה הדיגיטלית שלו, Placebo (״אני קוטורייה של דיגיטל, של פיקסלים. אני יושב ועושה פיטינג ללקוחות, מעלה ומוריד את המכפלת, שהתפר יהיה מדויק במקום. אני ממש עושה עבודה של קוטור דיגיטלי״), ולמרות שהוא מתלבש רק בצבעים מונוכרומטיים, הבגדים שהוא מעצב צבעוניים וגדולים מהחיים. רועי דרהי על החיים והעבודה בשטוקהולם; על האהבה לבגדים הדיגיטליים (״זו אותה אהבה לבגדים הפיזיים. לפעמים אני אפילו יותר מתרגש מהם כשאני רואה את התוצאה הסופית״); על הדרך ללימודים בשנקר (״בהתחלה לא התקבלתי אבל אני מרוקאי עקשן, ואמרתי אין מצב. שלחתי ללאה פרץ מכתבים, פקסים, אימיילים, וביום ההולדת שלי היא התקשרה כשהייתי בים עם חברים״); ועל הכישורים שנשארו איתו עוד מתנועת הצופים (״תוך כדי שנקר ריכזתי שבט. אני חושב שתמיד ישאר בי משהו מהרשג״ד הצעיר״).
11/5/2021 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 14: מרתה ריגר
היא עלתה לארץ מברזיל בגיל 18, למדה עבודה סוציאלית, והתאהבה בעולם הקרמיקה בצרפת מהשכן הקרמיקאי שלה, כשהתלוותה ללימודים של בעלה (״לא חשבתי שזה יהפוך למקצוע״). כשהגיעה ״לדיסנילנד של הקרמיקאים״ בסין היא הפכה לאטרקציה מקומית (״כולם רצו להצטלם איתי ולגעת בי, קראו לי השרופה, ממשלת סין עשתה עלי סרט תיעודי״), ויצרה במפעל שמייצר צילינדרים לעמודי חשמל עבודות גדולות־ממדים, שנמכרו לראשונה ביריד צבע טרי. מרתה ריגר על המעבר מעיצוב וקראפט לאמנות, על מקור והעתק (״בסין אתה מקבל אישור רשמי שהעבודה שלך היא אוריגינל־קופי״), ועל התגובה שלה כשמבקשים ממנה לעשות הנחה ולהתכווצ׳ץ׳ (״אני לא מתכווצת יותר, התכווצ׳צ׳תי מספיק. היום אני רק גדלה״).
4/5/2021 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 13: תמר קרוון
היא למדה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, והחלה את דרכה בעולם האופנה עם מדור אישי ב״זמן תל אביב״. במשך שש שנים פרסמה ביחד עם נילי לנדסמן בעיתון העיר את מדור האופנה ״הצעקה האחרונה״, שלימים יצא לאור כספר ״אחת מאיתנו״ בהוצאת כתר (״לא לגמרי הייתי מודעת למה שאני עושה. משהו באינטואיציה אמר לי לא להיכנס עמוק לתעשייה המאוד צבועה הזו: כל כך יפה מבחוץ וכל כך מכוערת מבפנים״). תמר קרוון על החיבור האישי שלה לאופנה (״גם בתקופות שהרגשתי הכי נמוך, בודדה ועצובה, מה ששימח אותי זה למרוח ליפסטיק אדום ולהתלבש בהמון צבעים ולצאת החוצה״); על הפער בין התדמית הזוהרת באינסטגרם לחיים עצמם (״כל קשר בין קוליות אלי לא קיים. הרבה פעמים אנשים פוגשים אותי ואומרים לי ׳וואוו, את נחמדה׳. למה שאני לא אהיה נחמדה?״); ועל היחסים המורכבים עם עולם האמנות, עוד מתערוכת היחיד הראשונה שאצרה לה הדס מאור ב־1997 (״היחסים שלי עם עולם האמנות תמיד היו כמו עם מאהב, שאני לא בטוחה שאני סגורה עליו, אם להפוך אותו ל־boyfriend, כי יש עליו דיבור לא יודע מי מה״).
26/4/2021 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 12: אמיתי חזן
המכירה הפומבית הראשונה שניהל באונליין הייתה ב־2014 (״הרבה לפני הקורונה״), ומלבד תפקיד הכרוז הנחשק (״נמכר!״), הדבר שהוא הכי אוהב בעבודה הוא השילוב בין הצד האמנותי לצדדים הכלכליים והעסקיים של עולם האמנות (״להיות כרוז של מכירות פומביות זה לא משהו שלומדים, אולי זה משהו שנולדים איתו…״). אמיתי חזן מבית המכירות תירוש על למה המחיר ההתחלתי של עבודות נמוך בדרך כלל מהשווי הריאלי שלהן (״מי שמרשה לעצמו להשתוללל ולהציע את הסכום הכי גבוה, הוא שזה שיקנה בסופו של דבר את העבודה״), כמה אחוזים משלמים עמלה והאם אפשר להתמקח (ספוילר: לא ממש).
20/4/2021 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 11: שרית שני חי
אחרי ביקורת קטלנית שקיבלה מרפי לביא בלימודי האמנות במדרשה (״הוא אמר לי שאני צריכה ללכת לפסיכולוג״), החליטה לחשב מסלול מחדש, ולאחר שהלכה לחפש רהיטים לביתה (״לא רציתי למצוא״), הרגישה שמצאה את הייעוד שלה בחיים. המעצבת שרית שני חי על עיצוב לילדים (״בתחילת הדרך אמרו לי למה לעצב לילדים? הם הורסים הכל״), על ועל עיצוב ככלי לשינוי חברתי ומריה מונטסרי שאמרה שמבוגרים מעריכים את הסביבה, אבל ילדים חווים אותה דרך החושים (״זאת הסיבה שאני אוהבת לעבוד עם ילדים, אתה לא צריך להגיד להם כלום״), ועל הסיבה שבגללה היא מקנאת באיקאה (״אני הסיוט של כל בעל מקצוע״).
12/4/2021 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 10: איה לוריא
אחרי קריירה של 20 שנות אוצרות במגזר הפרטי, היא נכנסה לתפקיד האוצרת הראשית של מוזיאון הרצליה לאמנות בשנת 2014, והייתה צריכה להתמודד עם השאלה ״למה משלם הארנונה ההרצלייני צריך לשאת על גבו את האוונגרד האמנותי״. היא לא רוצה להשתמש בתערוכה ככלי להעלאת שאלות, ולא רוצה לגייס את המוזיאון מבחינה אידיאולוגית (״רציתי שהקהל והקהילה יאהבו את המוזיאון כמו שאני אוהבת אותו״). ד״ר איה לוריא על למה לא צריך תואר ראשון בחשיבה ביקורתית כדי להתחבר, להבין או להרגיש, ולמה הדבר שהכי קשה לה בתפקיד זה להגיד לא (״זה רק נהיה יותר קשה משנה לשנה, בכל פעם זה שובר לי את הלב״).
5/4/2021 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 9: אסף לרמן
למרות שהוא בכלל רצה ללמוד קולנוע ושאין לו תעודת בגרות, הוא מצא את עצמו לומד באחד מבתי הספר הטובים והוותיקים בעולם לאדריכלות (ה־AA בלונדון); כאדריכל הוא היה מעורב בכמה פרויקטי שיפוץ וחידוש משמעותיים: עיריית תל אביב, היכל הספורט ביד אליהו ומוזיאון ישראל; ויש לו ביקורת גדולה על האווירה החברמנית בתהליך ההכשרה של בתי הספר לאדריכלות בארץ, כמו גם על המשקל הקטן שיש לאסתטיקה בתרבות הישראלית (״אני פוגש לא מעט אנשים שגם אם האיכות תתנגש בהם במצח, הם לא יידעו לזהות מה זה הדבר הזה״). אסף לרמן על מרכז התרבות תאו (עטור הפרסים) שתכנן בהרצליה - מרכז רב תחומי חדש שמקדם תרבות, אמנות ותוכן איכותי וקהילתי - ועל הסיבה שבגללה סירב לשלם מס הכנסה כשזכה ב־2016 בפרס רכטר היוקרתי על ספריית נזריאן באוניברסיטת חיפה.
30/3/2021 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 8: אורי טור
בשנת 2018 כל מי שפתח את תכנת האילוסטרייטור נתקל במסך הפתיחה שהוא אייר (״יש לי מלאך ששומר עלי באדובי״), ולמרות שעבד מאז עם הניו יורק טיימס, אפל, קרטון נטוורק ולקוחות בינלאומיים רבים נוספים, רק אחרי העבודה עם נייקי הוא הבין שאפשר טיפה להירגע ולא לחשוש מאיפה יגיע הלקוח הבא. אורי טור על איך עובדים בלי לתכנן מראש את האיורים ובלי לשלוח סקיצות ללקוחות (״אני קורא לזה work in progress״), ולמה בהשפעת אמא שלו הוא רוצה ללמוד סריגה.
23/3/2021 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 7: מיכל איתן
היא הייתה בצוות ההקמה של צ׳קפוינט (עובדת מס׳ 7! ״עשיתי חשיבה עיצובית לפני שידעתי מהי חשיבה עיצובית״), ובמשך חמש שנים עמדה בראש התכנית לעיצוב תעשייתי בבצלאל. כשפרצה הקורונה והתבטלו כל תכניות חילופי הסטודנטים בעולם, היא יזמה תכנית חליפית: להקים סטודיו לעיצוב בבית החולים סורוקה בבאר שבע. מיכל איתן על היכולת של עיצוב לדמיין, לבנות אמון ולחשוב מחדש על מערכות (״מי אם לא אנחנו יכולים לעשות את זה״).
16/3/2021 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 6: דינה אלדור
היא ניהלה במשך 20 שנה את חברת ההפקות מולטימדיה, שהביאה לארץ מגוון גדול של מופעים (״עם הרבה מחול, התשוקה האישית שלנו״), וב־11 השנים האחרונות היא המנכ״לית של להקת המחול בת שבע (״אני נורא אוהבת טבלאות אקסל״). דינה אלדור על הסדק שעבודות אמנות מטלטלות יוצרות, ״סדק שמערער משהו במבנים שאנחנו כל כך שבויים בהם״, ועל האתגר בלנהל מוסד תרבות ללא כוונת רווח (״אני לא יכולה לסבול את הפרדיגמה של מוסד תרבות בגירעון שמתבכיין. זה לא מתאים לי״).
9/3/2021 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 5: רן וולף
הוא מתכנן ערים, היה חלק מחיי הלילה וממועצת העיר של ירושלים, מנכ״ל את נמל תל אביב (סגר את האוקטופוס ואת הזום בתחילת שנות ה־2000), והפך את שבוע העיצוב ירושלים לאירוע העיצוב הציבורי הגדול בישראל. רן וולף על הטעויות וההצלחות בפרויקטים כמו נמל ת״א, נמל יפו, מתחם התחנה ובית הנסן, ולמה החלודה והסירחון של הדגים בנמל יפו והאבנים השבורות והדלתות המתקלפות בבית הנסן, הם הדברים הקטנים שעושים את ההבדל (״החוכמה היא לדעת מה לא לעשות״).
24/2/2021 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 4: סתיו פורגס
היא לא אוכלת שווארמה אבל הוקסמה מהמאכל ומהתפוצה העולמית שלו, עד שהחליטה להקים את ״בוטיק שווארמה״; ובמשך שנה וחצי עשתה 12 קעקועים, הראשון מביניהם ביום שקיבלה את ההודעה על הקבלה לחממת האמנים של יריד צבע טרי (״חרטתי על השווארמה את דגל כנות״). סתיו פורגס על למה הביאה את ההורים שלה למבחני הקבלה למחלקה לאמנות בבצלאל, ולמה היא רוצה לעשות עבודת וידאו שבו היא מנקה את האסלה של מרסל דושאן עם סט ציפורניים של קארדי בי.
24/2/2021 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 3: שחר אבנט
קולקציית הגמר שלה (״הנשים בחיי״) פתחה את תצוגת הבוגרים של המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר ב־2016, ומאז היא הספיקה להלביש את ביונסה (5 פעמים!), נטע ברזילי (הקימונו באירוויזיון), זנדאיה ועוד. שחר אבנט על בד הטול שהפך להיות סימן ההכר שלה, ההחלטה לצאת לדרך עצמאית בזמן טיסה ללונדון, בדרך להתראיין ל־H&M, וההתמודדות היום־יומית עם האתגרים של מעצבת עצמאית בימי קורונה
24/2/2021 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 2: בתיה קולטון
היא למדה קרמיקה, אנימציה, משחק, אופרה, כדורעף, טקסטיל ואיור (ועוד); והייתה מהמאיירים הראשונים בארץ שאיירו במחשב והתלהבו מזה, כשהיה רק undo אחד (מה שלא הפריע לה כשהמחשב התקלקל לקחת רק את המסך לתיקון). בתיה קולטון על למה היא לא מחפשת את הילד שבה כשהיא מאיירת ספרי ילדים, ואיך היא התגלגלה להקים ביחד עם רוני פחימה את יריד החוטים.
24/2/2021 • 0 minutos, 0 segundos
פרק 1: רויטל בן אשר פרץ
כשרון חולדאי הציע לה לרוץ למועצת העיר היא אמרה לו שהיא לא פוליטיקאית (בתגובה הוא ענה ״גם אני לא״); וכשאצרה את התערוכה ״סביבות עבודה״ בביתן הלנה רובינשטיין, היא נאלצה להקליט הודעה למוקד העירוני שבו היא מסבירה שהפיגומים על גג הביתן הם עבודת אמנות. רויטל בן אשר פרץ על מה היא אוהבת במיוחד בתפקיד יועצת ראש העיר לאמנות, והמעבר מאחורי הקלעים של עולם האמנות לקדמת הבמה כאמנית פרפורמנס שנושאת במשרה ציבורית